בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

אלון אבוטבול ו-Rejoicer - מעבר לעיקול

אלון אבוטבול אמנם היה בן 60 במותו אבל הוא היה בשיא אונו ובפריחה יצירתית מופלאה שנקטעה בטרם עת. הוליווד, ישראל, קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון ואהבה שתמיד הייתה שם אבל רק בשנים האחרונות התפנה אליה - מוזיקה. בשנתיים האחרונות אבוטבול עבד על אלבום חדש יחד עם המפיק הישראלי Rejoicer. למעשה הם סיימו לעבוד על האלבום, שיצא בקרוב, שבועיים לפני מותו הטרגי של אבוטבול. שלל מוזיקאים מעולים לקחו חלק באלבום ובניהם החצוצרן אבישי כהן, הפסנתרנית והזמרת מאיה דוניץ והמתופף אמיר ברסלר. אבל מי ששדרג את השיר "מעבר לעיקול" היה בנו של אבוטבול, מיכאל אבוטבול, שאחרי המוות של אביו הוסיף לשיר חליל טורקי. את הטקסט אבוטבול כתב ביום קיץ חם במרפסת של Rejoicer שהציע להיעזר במשוררת והמוזיקאית צרויה להב להשחזת המילים. התוצאה היא תחושת נחמה צורבת, כשמצד אחד קולו של אבוטבול ממשיך ללוות אותנו ומצד שני הגעגוע רק הולך ומתחזק.

מי שאוהב - בלונד

אמנם רק סוף אוקטובר, אבל לא נותרו חודשים רבים לסיום השנה הלועזית וגם מעבר לחציו השני של העשור הנוכחי שכולו בסימן אפוקליפטי סופני - עוד מהרגע שהתחיל וחשבנו שהקורונה היא הצרה הכי גדולה שהאנושות יכולה לחוות במאה האחרונה. את האווירה הזאת אפשר בהחלט להרגיש בשיר החדש של "מי שאוהב", הרכב טרי שמאחוריו עומדים עדי גרשון (בליינד אורקסטרה) ועומר ג'ו נוה (קריסטלים). המפגש בין השניים נולד מתוך חיפוש אישי אחר שותפים לעשייה שהוליד "חוג יצירה שבועי שעשו לעצמם בחמש השנים האחרונות" ומושפע ממכלול אקלקטי של מוזיקה הכולל בין היתר את גלי עטרי, אליוט סמית', מובי ופרנק אושן. השיר "בלונד" נכתב בהשראת האזנה לאלבום האיקוני מ-2016 של אושן, שקרתה בכל פעם שהרגישו השניים שהעולם קרוב לסופו. וזה קרה לא מעט בתקופה האחרונה. אחרי חמש שנים גדושות בעשייה וביצירה, גרשון ונוה סיימו לכתוב ולהקליט אלבום שלם הנושא את שם ההרכב החדש, ובו שירים העוסקים בדיכאונות וחרדות, בפרידות וגעגועים, באמונה ובהתגברות. אסופת רגשות שהדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות איתן הוא להזיז את הרהיטים בבית, לשים את בלונד, לשקוע בצלילים ולרקוד.

Parcels - Sorry

כבר יותר משנתיים נזרקת הדרישה להתנצלות מכל עבר פה בארץ הזו שלנו, ונראה שאפשר להירגע כי היא סוף סוף הגיעה בצורת שיר שלפי חברי להקת Parcels הוא "שיר סליחה לאדם ספציפי, אבל גם לכולם". כמספר השורות בשיר החדש של פארסלס, מספר הפעמים שנאמרת בו המילה "סליחה". בערך בסליחה מספר 13, כשהם מגיעים לשורה "אני מצטער שאני רוצה שתיאהב", ניתן להתחיל לתהות האם נוצרה כאן תנועה מהבעת צער כנה אל איזורים ציניים ומרירים או דווקא לכיוון אהבה חסרת שיפוטיות. זה, ככל הנראה, בדיוק המרחב העמום שפארסלס כיוונו אליו. הדואליות הזו היא הצצה לקו המחבר בין שנים עשר השירים שבאלבום האחרון שלהם, Loved, המנסים להקיף את כל מה שעברו בעולם האישי שלהם חברי ההרכב האוסטרלי יחד עם החזון הקולקטיבי שלהם יחד. השיר Sorry, שגיטרות הניילון שלו לוקחות השראה מ-Te Amo של ריהאנה, לא פחות, מתווסף לאוסף שירים של Parcels שמצליחים להישמע גם מלוטשים, גם חסרי מאמץ וקלילים ויחד עם זאת גם מאוד עמוקים. השיר נסגר בתנועת התרחבות עם קולות שהולכים ונערמים בהרמוניה עם המשפט "אני מצטער שזה קשה להיות נאהב", הממיסה כל ציניות שאולי נערמה במהלך ההאזנה לשיר ומוכיחה שסליחה, כך נראה, היא לא בהכרח המילה הקשה ביותר.

Tame Impala - Dracula

בשלב מסוים קרה לקווין פארקר מה שקורה לרוב האמנים הגדולים והחשובים בתקופתם - הפסיק להיות מגניב לאהוב אותו. אחרי שסחף את העולם מקצהו האוסטרלי המרוחק בבשורת פסיכדליה סיסקטיזית בשני אלבומים מבריקים, שבר לדיסקו מסונתז ביצירתו המצליחה ביותר והפך לכישרון המחמד המחוזר של כוכבות פופ כמו דואה ליפה, נראה שפארקר נכנס למרחב הביניים המסוכן ליוצרי אינדי - פופולרי מדי בשביל להיות מגניב, אמן מדי בשביל לעצור במקום. האלבום החדש של טיים אימפלה, Deadbeat, קיבל בפיצ'פורק את הציון החריג 4.8. ולא מתוך 5. כבוד מעליב שכזה שמור רק למי שהציפיות מיצירתו בשמיים או שזה פשוט ממש קול להתאכזב ממנו. אצל פארקר שני הסעיפים נכונים. אבל אם משתדלים להתעלות על מחסומים אלו, מתגלה כי Deadbeat, הגם שאינו פסגת היצירה של פארקר, הוא בהחלט אלבום מעניין, עשיר ומיהנה ברובו. לאחר תקופה בה מיתג את עצמו פארקר מחדש כדיג'יי, האלבום החדש שלו מציג פנייה אלקטרונית נוספת ומכיל כמה קטעי האוס מלודיים וחולמניים וכמה רצועות מושפעות טכנו ואינדסטריאל רפיטטיבי שכמעט ולא מכילות שירה או מלודיה כלל. לצדן, כמי שמסרב להתחייב לז'אנר או מסגרת אמנותית מגבילה, הוסיף פארקר גם כמה שירים המהדהדים לתקופות הקודמות של טיים אימפלה. כלומר, ובכן, שירים. חלקם, מדגימים דווקא היחלשות בכתיבת הפזמונים של פארקר ומחווירים לצד להיטי העבר, בעוד שאחרים מזכירים לנו מדוע התאהבנו בו באותם אלבומים. Dracula, הסינגל השלישי מתוכו, משתייך לקטגוריה השנייה. השיר נשען על ליין בס דיסקואי המרפרר למייקל ג'קסון באופן שבו דה וויקנד עושה את זה, אך מתבל את האייטיזיות המתבקשת בשירתו הגבוהה והדקה של פארקר, המוסיפה מעט שמש דהויה לדמות הדרקולה האפלולית שהוא מנסה לשדר. וזה, לפחות בעינינו, עדיין מגניב.