כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
עדי בוטביקה - שותק
הקליפ הדוקואי לשיר החדש של המוזיקאית עדי בוטביקה Adi Butbika נפתח במילים: "פריז, 21 בנובמבר 2024. בעיר ירד שלג בעקבות סערת חורף מוקדמת. השלג הכבד ביותר בפריז מאז 1968, והראשון בחודש נובמבר זה יותר מחמישים שנה". הפופ הרך והסוחף של הסינגל "שותק" מגיע בדיוק בזמן לחורף, אחרי שנתיים של השלג המנטאלי הכבד ביותר שהיה לנו פה בארץ מזה שנים רבות. במילים של בוטביקה: "בדיעבד אני מבינה שרציתי מאוד לדבר על חורים באהבה, כשמונחת יד על היד שלך ולרגע היא מתרוממת כדי להסתכל בטלפון או לקחת ביס ומתגנב לשם, לאיפה שהיד הזו הייתה, קור מקפיא והלב צונח לתחתונים, כי החזקת משהו ואי אפשר לדעת מתי בפעם הבאה תאחז בו". אלה בדיוק התחושות שעוברות במתיקות המתגעגעת של השיר, עם מילים פשוטות שכל מי שאי פעם חווה את החורף של הלב השבור ישר יכול לאמץ - "איפה שנישקת לי שורף".
Red Axes - Girl
כבר 15 שנה ש-Red Axes הם אחד ההרכבים המעניינים והחשובים שצמחו בשוליים בארץ. התארים האלה לא נשענים על להיטי מצעדים או על סולד אאוט בהיכל מנורה. הם נשענים על צמד אנשים שמתחילת דרכם המשותפת בגיל 14, עושים מוזיקה שמחברת את ישראל לצינור אמנותי עולמי רחב יותר ובמידה רבה נותנים אופק מוזיקלי אחר לשאוף אליו. זה בא לידי ביטוי בעובדה שדורי סדובניק וניב ארזי הם מוזיקאים שהם גם אספנים ואוצרים. של ידע, של היסטוריה, של השורשים של המוזיקה שהם נוגעים בה. זו אחת הסיבות שמבחינתם החיבור בין מסורות של פוסט פאנק וניו וייב לבין מסורות של האוס ודאנס הוא חיבור טבעי לגמרי, למרות שהאוזן הישראלית לא תמיד מזהה אותו ככזה. היכולת הנדירה להיות מוזיקאים וגם אוצרים הולידה את הלייבל Garzen שהפך לחממה אלטרנטיבית שנתנה מקום ובמה ללהקות כמו המסך הלבן והמפשעות וזכתה להצלחה בינלאומית. כל הרקע הזה בא לכאן כדי להסביר דבר יחסית פשוט: מתוך לא מעט אמנים בארץ שיכולים להוציא שירים שנשמעים כמו מחווה ללהקות כמו Primal Scream, The Jesus And Mary Chain, Ride או DIIV - יש הרכב אחד שיכול להישמע לא רק כמו הומאז', אלא כמו הדבר האמיתי. וזה בדיוק מה שקורה בסינגל החדש שלהם - Girl. שיר שמזכיר לכמה רגעים שלא משנה כמה המציאות תנסה להגביל את האוזניים שלנו, אף אחד לא יכול לצמצם את החופש לחלום רחוק וגבוה יותר מהרגע הזה.
Bruce Springsteen - Atlantic City (Electric Nebraska)
בינואר 1982 ברוס ספרינגסטין ו-The E-Street Band נכנסו לאולפן להקליט שיר שהוא כתב לדונה סאמר. אבל השיר Cover Me נשמע כל כך טוב שג'ו לנדאו, המנהל שלו, החליט שעדיף להשאיר אותו בידיים של הבוס. הוא התחיל לדמיין את האלבום הבא של ספרינגסטין שירכב על ההצלחה של The River. אבל הלב של ספרינגסטין היה במקום אחר. זמן קצר אחרי ההקלטות האלה הוא שלח ללנדאו קלטת טייפ עם שירים שהוא הקליט לבד בבית. ספרינגסטין הבין שאלו לא שירים רגילים או קלים לעיכול ולכן הוא צירף מכתב עם הסבר קצר על כל אחד מהם. בקלטת הזו אפשר היה לשמוע את הגרסאות הראשונות של שירים כמו Born in the U.S.A. ו-Downbound Train לצד אסופה של שירים שלא נשמעו כמו שום דבר שספרינגסטין עשה לפני.
את השירים האלו הוא הקליט בחדר השינה של בית שהוא שכר בניו ג'רזי באמצעות מכשיר הקלטה ביתי של ארבעה ערוצים שעלה אז 1000 דולר. כדי להעביר אותן ממכשיר ההקלטה לקסטה הוא השתמש ברדיו טייפ ישן של פנסוניק שחזר לעבוד אחרי שנפל למים.
הבוס, שנבהל מההצלחה בעקבות האלבום The River וסיבוב ההופעות הארוך שליווה אותו, החליט להתבודד והתחיל להקליט שירים חדשים. הוא לא התכוון להקליט אלבום, אלא לקחת את השירים האלה ללהקה שלו ולהקליט אותם מחדש באולפן. השיר השלישי בקלטת היה Atlantic City וספרינגסטין כתב עליו שהוא מצרף שלושה טייקים שונים של השיר ו-"שכנראה כדאי לבצע את השיר הזה עם כל הלהקה, באופן רוקיסטי ועוצמתי". וזה מה שקרה כמה חודשים אחרי. באפריל 1982 - ספרינגסטין ו-The E-Street Band נכנסו לאולפן והתחילו לנגן את השירים החדשים. אבל זה לא עבד. ספרינגסטין לא היה מרוצה מאיך שהשירים נשמעו בליווי להקה ואפילו כשהוא ניסה להקליט אותם שוב לבד, באולפן מקצועי הוא הרגיש שהקסם של ההקלטות הביתיות הולך לאיבוד. זהו למעשה הסיפור של האלבום "נברסקה", הרגע שבו ספרינגסטין החליט לשחרר את ההקלטות הביתיות שלו כמו שהן, באלבום שהוא עצם בגרון לכל חברת תקליטים - בלי להיטים, בלי סינגלים, בלי סיבוב הופעות ובלי קידום בתקשורת.
הסיפור של האלבום "נברסקה" עומד במרכזו של הביופיק החדש "ספרינגסטין - הדרך משום משום מקום" שבו ג'רמי אלן וייט (הדב) נכנס לנעליו של הבוס. לצד הסרט, בסוף השבוע האחרון, ראתה אור מהדורה מורחבת של "נברסקה" שכוללת 4 תקליטים עם שירים שלא נכנסו לאלבום, ביצועי לייב וגם אלבום שלם שנקרא Electric Nebraska - באלבום הזה אפשר לשמוע לראשונה איך "נברסקה" היה נשמע אם ספרינגסטין היה מלווה בלהקה. לפני יותר מ-40 שנה ספרינגסטין גנז את ההקלטות האלה בלי למצמץ - לאחרונה, הוא הודה שבעצם הן נשמעות די טוב. "הכל מת בייבי, זו עובדה", ספרינגסטין שר ב-Atlantic City וממשיך "אבל כל מה שמת מתישהו יחזור" - ולנו רק נותר לשמוח שההקלטות הישנות האלה זכו לחיים חדשים.
Geese - Au Pays du Cocaine
אין עמדה כיפית יותר לחובבי מוזיקה מאשר לעמוד מול גל פופולריות של אמן מסוים ולטעון שהוא אינו מוצדק. לאחרונה, התאמנו בשיוף המבט המתנשא ואמירות "אל תאמינו להייפ" סביב אחד ההייפים המהירים והאינטנסיביים ביותר שסצינת הרוק האלטרנטיבי חוותה בשנים האחרונות. זה, בוער בשבועות האחרונים סביב ההרכב הניו-יורקי Geese ואלבומם Getting Killed, שיצא בספטמבר האחרון לקול ביקורות משתפכות והמוני רילז באינסטגרם של זילניאלים המנתחים את שירי האלבום או מחקים את שירתו המאנפפת והבוכייה של סולן הלהקה, קמרון ווינטר. כשאנו מצוידים בכל אלו, נראה שלשנוא את Geese אמורה להיות משימה קלה. הצרה היא, שמדובר בלהקה מצוינת ובאלבום אדיר. Geese פועלים כמעט עשור והספיקו להוציא שני אלבומים שצברו מעט התעניינות בשכונות הנכונות בברוקלין בטרם הוציא הפכו לבון טון של הרגע עם אלבומם השלישי והחדש. זהו נתון מרגיז במיוחד כשמגלים שאף אחד מחברי הלהקה לא חצה את גיל 25. עם זאת, ולמרות העובדה שגרעין המעריצים האדוק שלהם צעיר ברובו, המוזיקה של Geese דווקא מהדהדת למסורות של אינדי ניו-יורקי ולהקות אלטרנטיביות ותיקות בכלל. זו מוזיקה שמחזיקה את הלכלוך העירוני של הוולווט אנדרגראונד וטלוויז'ן, את התחכום והיומרה הדילנית, את ההטפות הקודרות של ניק קייב, את היללות של תום יורק, הרישול המכוון של פייבמנט וכמובן את המגניבות הנכספת של הסטרוקס. את כל אלו, עושה הלהקה הזו על גבי שירים חידתיים, פרועים ודי פשוטים, המצליחים לשלב זעקות לב דואב עם צלילי גאראז' עוקצניים ורגעי גרוב סוחפים. אחד משיאי הרגש באלבום הזה, מגיע בשיר Au Pays Du Cocaine, בלדת אינדי רכה ושבורה, העוסקת ביכולת להכיל נפרדות, עצמאות, השתנות ומרחק בתוך קשר. באמצעות דימוי של ימאי המפליג למרחק וישוב בעתיד, בכתיבה הנשענת על חזרתיות של שורות ובשירת תחנונים הנבנית לכדי קתרזיס מוזיקלי קקופוני ומענג, יוצרים כאן Geese את אחד מהרגעים המוזיקליים המרגשים והיפים ששמענו לאחרונה. רגע שבו גם אנחנו נדרשים להודות: צריך להאמין להייפ.
Turnstile - I Care
בעידן של AI אפשר בקלות ובטעות לצאת מנקודת הנחה, אחרי שמיעה לא מעמיקה, שמישהו פשוט אמר לסונו ליצור שיר שמשלב בין The Cure ל-The Police, וכך נולד I Care. אבל כשממשיכים להאזין ממש עוד קצת מבינים שאלו רק מקורות השראה ובבסיס מדובר בלהקה עם לב שפועם בחוזקה. Turnstile נולדה בבולטימור בתחילת העשור הקודם כלהקת Hardcore Punk, בסצנה הקשוחה והדחוסה של מרילנד, והצליחה לצבור לעצמה קהל אדוק של מעריצים שאוהבים מעגלי פוגו. אבל כמו The Clash או Green Day בזמנן, גם טרנסטייל מתבגרת לאט-לאט, והשנה היא חשפה צד עם פחות זעם גולמי ויותר מלודיה. האלבום Never Enough, שיצא ביוני 2025, מביא את הלהקה לתודעה רחבה עם ביקורות מהללות, הופעות בתוכניות לייט-נייט ותחושה של רגע מכריע בקריירה. I Care, השיר הבולט באלבום, מגלם בדיוק את הצומת הזה: בין רוך לפאנץ’, בין הרוח של הפאנק לאסתטיקה של הפופ.
</p>
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
