בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

Boom Pam & גיאגיא - סופ״ש

אם בין קוראי השורות האלה מסתובב לו תסריטאי שעובד על סרט שמתאר חיים של תל אביביים צעירים ומתלבט על איזה שיר צריך ללוות את סצינת הפתיחה שבה הגיבור חורש את סמטאות העיר באופניים - הגעת למקום הנכון. אחרי שכבר מאות שירים נכתבו מתוך מרקם החיים התל אביבי, בין אם בכוונה ובין אם לא, השילוב בין בום פם לגיאגיא מצליח לגשר על עשרות שנים בעיר ולחבר אותן לרגע הנוכחי בזמן. עיר בין מאניה לדיפרסיה, בין ריצה למקלטים, רייבים, והייטקיסטים בחיפוש אחר נקודת הסיבוס הבאה. זה מתחיל בתל אביב של אריס סאן, של יוון והבלקן - העיר שאותה אורי בראונר כנרות, עוזי פיינרמן ויובל זולוטוב תזמרו לתוך "בום פם" כבר מימיה הראשונים לפני למעלה משני עשורים. לתוך כור ההיתוך הגלובלי שלהם נכנס הסרף-רוק, ששופך פנימה את תל אביב של השמש והים. לתמהיל הזה, שעבד נהדר גם בפני עצמו, הם הוסיפו בשיר החדש "סופ"ש" את המנוע האורבני של גיאגיא, נסיך האלטרנטיב המכהן, עם רגל בפאנק ורגל בהיפ הופ וידיים שמחזיקות מיקרופון בכל פסטיבל מקומי בעשור האחרון. מתוך כל השכבות האלה אפשר להבין איך "סופ"ש" נשמע כמו המנון של תל אביב ההיברידית. שיר עם עבר והווה וחרדה סמויה מהעתיד. עם שמש, גיטרות טובות, קצב טוב - ותנועה מהירה קדימה. כזו שכמעט אומרת לנו - תבלעו את החיים מהר, כי מחר אולי יפלו טילים.

הפטריקים - זרמים חזקים

אל תאמינו ללוח השנה, השנה היא 1995 ולא 2025. אחרת איך תסבירו את העובדה שאבטיפוס ודודי לוי נשמעים בשיאם בסינגל חדש מתוך אלבום חדש ומשותף? הם נפגשו לראשונה בתל אביב בקיץ 1985 בתחרות להקות נוער. הפרס? הזכות להשתתף בפסטיבל מוזיקה חדש בערד. דודי לוי הגיע עם להקה קטנה מחולון שנקראה "מדיום". אייל שכטר, אמיר בן-דוד וטל יניב הגיעו לאודישן עם להקה קטנה מהקריות שנקראה "פאוסט". זו הפעם הראשונה של כל אחד מהם על במה כלשהי ועל כן התוצאה הייתה בהתאם, שתי הלהקות נותרו בתל אביב בלי כרטיס לערד. שתי הלהקות שינו שם והפכו ל-"נוער שוליים" ו-"אבטיפוס". 40 שנה ועשרות להיטים אחר כך ארבעת חברי הלהקות המדוברות איחדו כוחות להופעה חד פעמית שהובילה לפרויקט חדש, "הפטריקים". זה התחיל לא מחייב, ג'אמים משותפים, גישושים ונסיון לשחזר את התמימות ההיא. אבל הפטריקים כבר לא תמימים וגם לא העולם סביבם. השנים ניכרות בטקסטים המפוקחים ואת הסאונד שנשמע כמו אז ועכשיו גם יחד, הם פיתחו עם לירון עמרם ואור אדרי. "זה כאילו לא היה מזמן, אבל השנים חלפו, חייכתי טוב, הצטלמתי יפה, אני נתתי הם לקחו. יש זרמים חזקים, העין לא רואה, האמת מתפשטת, עכשיו היא עירומה".

שם טוב האבי, נגה ארז וברי סחרוף - Welcome to Ya Hood

חמש שנים מאז הסרט הראשון ובלי שום הודעה מוקדמת, יצא השבוע ה-"סיקוול" של אופרת הראפ פרי עטו של תמיר בר - שם טוב האבי 2. הפעם, שם טוב חוזר אלינו אחרי תקופה תחת זהות בדויה בארה"ב הרחוקה ונופל ישר לתוך העיר (והאם) יהוד. שם, ביהוד הדיסטופית, מלווים אותו ברי סחרוף הגדול וגם הפאוור קאפל נגה ארז ואורי רוסו. יחד הם מניעים את העלילה קדימה אל עבר השייק-קבב (אל תשאלו, לכו לצפות) עם השיר Welcome to Ya Hood. על ההפקה המוזיקלית ישי סויסה, שהיה אמון על ההפקה גם בשם טוב האבי 1 וניר דנן. אז, וולקאם בק שם טוב. אם לא הבנתם כלום, מוזמנים לצפות.

Lily Allen – Madeline

בני אדם אוהבים רכילות ומציצנות מאז ומעולם. מהסרט "חלון אחורי" של היצ'קוק לתעשיות שלמות שנבנו על הרצון האנושי להביט מחור המנעול על החיים הפרטיים ביותר של אנשים אחרים - האמנות והבידור תמיד ידעו לתת מענה לצורך הזה. המוזיקה של לילי אלן, כוכבת הפופ הבריטית שהייתה מהגל הראשון של מוזיקאים שהתגלו דרך האינטרנט הרבה לפני עידן הטיקטוק (אי אז בעידן המייספייס), תמיד נתנה לנו מנות גדושות של TMI. עוד מהלהיט שלה "אלפי" מאלבום הבכורה שבו שטחה בשפה ברורה מאד את עלילות האח המסטול שלה, הקהל של אלן התחבר אליה דרך טקסטים שמוציאים את הכביסה המלוכלכת לאוזני כולם על גבי הפקות קלילות וכיפיות עם מבטא לונדוני כבד. השנים האחרונות של אלן הביאו איתן כביסה מטונפת במיוחד, ואת הסקנדל העסיסי הזה היא חושפת במלואו באלבום החדש "West End Girl", שיצא באוקטובר האחרון, שבע שנים אחרי אלבומה הקודם. זהו אלבום הגירושים של אלן מהשחקן דייויד הארבור, כוכב הסדרה Stranger Things, לו הייתה נשואה בחמש השנים האחרונות. נראה שהארבור התעסק עם האישה הלא נכונה. השירים של אלן כל כך חושפניים וחצופים שהוא מעורר הדים וכותרות ברחבי העולם, ומזכיר לנו בדיוק מה אנחנו אוהבים בה. בשיריו, אלן פשוט שמה פס על הכל ועל כולם ומספרת את הדברים כמו שהם קרו, בתוספת בדיונית רצויה באמנות - על זוגיות שהתפוררה בגלל גבולות מטושטשים בקשר הפתוח, עם רמיזות עבות במיוחד לכך שהארבור מכור למין (בשיר Pussy Palace למשל), ואפילו את כל פרטי ההתקשרות של אלן עצמה עם אחת מהמאהבות של בעלה, הדמות "הסמי-בדיונית" לדבריה, Madeline. בסינגל הזה, על מקצב פלמנקו מערבוני שמלבה את האש, אנחנו שומעים את השיחה שלה עם האישה האחרת, מדלין, שגם עונה חזרה במבטא אמריקאי על כל חשדות הבגידה. מאז שיצא, כצפוי, המדיה גועשת בנסיון להבין בדיוק מי היא המדלין הזאת, ממש כמו אלן בשיר עצמו. באלבום שמצליח לתפוס המוני מאזינים בזכות סיפור טוב שמסופר עוד יותר טוב, זהו אחד הרגעים שבו גם המוזיקה מביאה איתה בשורה מעניינת. יש בכל המסע הזה גם נחמה למאזינים - אפילו אנשים מפורסמים ויפים חווים משברים אישיים ברמה הזו - וגם התפעלות מהיכולת לייצר מהלימונים הכי חמוצים לימונדה כל כך טעימה. אם ככה נשמעים גירושים, נתראה כולנו על מדרגות הרבנות.

The Charlatans - We Are Love

"במכונית עם גג נפתח, בסצינת הסיום של הסרט האהוב עליך, בנסיעה על החוף אל מקום מדהים כלשהו". במילים האלו תיאר טים ברג'ס, הסולן והרוח החיה מאחורי ההרכב האנגלי הותיק The Charlatans, את האווירה של הסינגל האחרון של ההרכב ושיר הנושא מתוך אלבומם ה-14 - We Are Love. כמה שניות לתוך ההאזנה אליו, עם הגיטרות הג'וני מאריות של מארק קולינס והמלודיה הפסיכדלית סיסקטיזית בשירה, ניתן להבין בדיוק למה מתכוון ברג'ס. מפתה להתייחס לחזרה של השרלטנז במסגרת גל תחיית הבריטפופ בו אנו נמצאים בשנה החולפת, הכולל בין היתר את האיחוד הרומנטי של האחים גלאגר, אלבום הקאמבק של פאלפ ואלבומיהן האחרונים של סוויד והמאניק סטריט פריצ'רז. אלא שהשרלטנז, בדומה לשתי הלהקות האחרונות שצוינו, מעולם לא עזבה אותנו לזמן רב. למעשה, ב-27 שנות פעילותה, הוציאה הלהקה הזו יותר אלבומים במילניום הנוכחי מאשר בניינטיז המהוללים של הרוק הבריטי. ובכל זאת, כנראה שמשהו קרה ב-8 שנים שעברו מאז האלבום הקודם של השרלטנז שגרם לחבריה להתגבש באיזון של נוסטלגיה וחקירת החדש אל מה שנשמע כמו אחד מאלבומיהם המהודקים והמוצלחים ביותר. להקלטתו, שבה הלהקה לראשונה מאז-1997 אל אולפני רוקפילד האלמותיים בווילס, בהם הוקלטו קלאסיקות בריטיות רבות ומגוונות בעבר, ממוטורהד ועד הסטון רוזס. לשם השמירה על אותה רוח אקלקטית, גייסה הלהקה הפעם לעמדת המפיק תמהיל הכולל גם את סטיבן סטריט (בלר, הסמית'ס) אך גם את דב היינס (בלאד אורנג'), שתורם בשיר הנושא גם מנגינתו בכלים שונים ובקולות הרקע. התוצאה היא שיר ואלבום שמצליחים, כמו הלהקה מאחוריהם, להישמע גם חדשים וגם כאילו תמיד היו כאן.