כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
עיליי אשדות - יהלום שחור
"היום היה יום טוב". כך מתחיל שיר שנולד דווקא ביום שבו נפתח מבצע "שומר חומות", והגיע לבגרות מעט לפני סופה של מלחמת חרבות ברזל, עם צילומי הקליפ. השיר "יהלום שחור" הוא כנראה אחד מכרטיסי הביקור המדויקים ביותר לאיכות שעיליי אשדות מביא לחדר: יוצר שמקפיד להכיר טובה בקול רם על המתנות שקיבל בחיים - גם בשיחות וגם בשירים שלו, ומתוכן סיגל לעצמו הרגל להביט בעין טובה גם על מציאות סוערת וכואבת, כמו זו שעברנו כאן בשנים האחרונות. כך יצא ששיר שפרץ עם המלחמה עוסק דווקא בטוב שבלב כל הדברים. באלבומו השלישי, "שושנה", אשדות פוגש ומפגיש הכול: קריאות תוכחה לאלוהים, עלבון מהאינטרנט, אבל על אביב שנגדע בגיל עשרים, געגוע לעובר ושב שלא שב וביקורת על עם ישראל שנדמה שהשתגע. לנוכח נושאים כל כך טעונים ומחוברים ללב הפועם של המציאות שלנו, אמנם לא מתבקש אך כן מובן המעבר הסגנוני החד מפופ אקספרימנטלי לבסיס אקוסטי של בס, תופים, קלידים וגיטרה. מדובר באלבום ראשון מסוגו עבורו בתוך הסאונד ה"היפר-ישראלי", כהגדרתו. בשנים האחרונות הפיק יצירות על הרצף שבין אלקטרוניקה חמימה, אקוסטיקה שורשית, פופ והייפר פופ למוזיקאים כמו נונו, אנה זק, יהודית רביץ (יחד עם יזהר אשדות) וגם לאלון עדר ורבים נוספים. "יהלום שחור", הסינגל השני מהאלבום החדש, הוא שיר שמכיר בכובד הכאב ובמקביל מייחל בכל הכוח להמשיך להתפעל מהיופי שבעולם. היהלום שבכתר החמימות של השיר הזה הוא אולי דווקא הקליפ, אותו צילם אבא יזהר, ובו זוגתו של עיליי שוכבת במיטה, והוא שר ומנגן לצידה על הרצפה שיר אהבה פשוט המוקדש לכל האוהבים שבחייו ובארצו, שממשיכים להסתובב סביב אותו היופי, בחירה שהיא בפני עצמה סוג של מחאה.
שאיי ועלמה גוב - ג'ין
מסמפל את רדיוהד, מצטט את גבריאל בלחסן, קורא לקהל "תזהו אותי בפוגו" - בשנים שבהן טונה ורביד התיישבו באמצע ספת המיינסטרים הישראלי בין שלמה ארצי לקרן פלס, אין פלא שהקול של שאיי סוחף אחריו דור חדש של אוהבי ההיפ הופ, שמחפשים את הדבר הבא שצומח בשוליים. באלבום החדש שלו - "אי אפשר לרכב על סוס פרא", שאיי (שם הבמה שבחר יואב בן אבי) מצליח לא רק להמשיך את הסקרנות שנבנתה סביבו בשנים האחרונות, אלא גם לגבות אותה. עם שפה מקורית של היפ הופ בגוונים אלטרנטיביים, האלבום החדש מעביר אותנו בתוך הכאוס היצירתי של שאיי, שנע בסחרור מרתק בין סגנונות מוזיקליים; מראפ לרוק עצבני, לרגעים בלדיים מחוזקים בכלי נגינה אקוסטיים. הסחרור הזה בא לידי ביטוי גם ברשימת המשתתפים באלבום: משמות כמו אוחנה וליעם חכמון שמצטרפים לשאיי בניסוח תקופה חדשה בהיפ הופ המקומי, דרך גישת האינדי של זיו, ועד לעלמה גוב, אחת הסינגר-סונגרייטריות הבולטות בדור הצעיר של הסאונד הישראלי. שיתוף הפעולה של שאיי וגוב מביא לנו מעין קפסולת זמן של הרגע הזה בתרבות שלנו: הקשיחות הלא מרוסנת שלו, עם הגיטרות הטורדניות והביט המתפרק, מוציאים מהקול העדין שלה זוויות ליליות וקצת סליזיות שטרם שמענו. הישראליות הרגועה של המושב - אם מכניסים אותה לבלנדר. ביחד, שניהם מעבירים בצורה מלאה וחדה את התחושה של נושא השיר - לילה אפוף ג'ין ועירום מלא. מסע שברור איך הוא מתחיל, אבל אין לדעת איך הוא יגמר. תחושה של חיות אינטנסיבית, עם אינסוף עליות ומורדות. ממש, אבל ממש, כמו חיסול בקבוק של ג'ין.
Guns n' Roses - Nothin'
אנחנו לא מאמינים שאנחנו כותבים את השורות האלו אבל ל-GNR יש שיר טוב בשנת 2025. מי אמר רטרו ניינטיז ולא קיבל? ליתר דיוק - אקסל רוז כתב את השיר כבר לפני שני עשורים כשעבד על הפרויקט המגלומני Chinese Democracy, אבל בחר לגנוז אותו עד לאיחוד עם חברי הלהקה המקוריים סלאש ודאף מקאגן. שלושתם יחד עיבדו מחדש את השיר ברוח כל ההשפעות והמאפיינים שהפכו את הלהקה לאחת הגדולות בהיסטוריה. התוצאה היא Power Ballad מרעננת שבניגוד ללא מעט סינגלים קודמים של הלהקה שיצאו במילניום הנוכחי לא נשמעת כמו חיקוי חיוור של העבר. עוד לא ברור אם יש אלבום שלם בדרך, אבל אם ככה הוא עתיד להישמע - אנחנו כבר מהדקים את הבנדנה על הראש ומצפים בקוצר רוח.
The Last Dinner Party - The Scythe
ליצור אמנות שמדברת על התמות הגדולות והכבדות ביותר של האנושות כמו מוות, אהבה וכאב - זו תמיד משימה לא פשוטה, דווקא כי הכל כבר נכתב. הסינגל החדש של להקת הרוק הלונדונית The Last Dinner Party, חמישיית מוזיקאיות שהפציצו עם אלבום הבכורה המצליח Prelude to Ecstasy רק לפני שנה, לא מפחד לדבר על כל הנושאים האלה ביחד. בכלל, נראה שהפחד לא מנהל את חבורת הנשים הזו שהיו יכולות להתקפל תחת הלחץ שמגיע בעקבות אלבום בכורה מטאורי, אבל במקום זה הוציאו במהירות שיא את אלבומן השני באוקטובר האחרון - From the Pyre, שבו ניתן עדיין לשמוע בבירור את ההנאה ואת עמוד השדרה המוזיקלי שלהן. הסינגל The Scythe מתוכו, מציג כבר בכותרת את הדימוי המסורתי והמורבידי של המגל, הכלי שאיתו מסתובב מלאך המוות כשהוא קוצר את החיים אל תוך עולם המתים. "השיר הזה התחיל להתגלגל לפני תשע שנים, כמו נבואה" שיתפה הסולנית אביגייל מוריס, "כתבתי אותו לפני שידעתי משהו על אובדן או על שברון לב, על איך שיחסים שנגמרים יכולים להרגיש גם כמו מוות. ברגע שאת יודעת איך זה מרגיש לאבד מישהו, את נכנסת למימד חדש שאין ממנו דרך חזרה. את מנסה להגיע אליו טלפתית דרך מילות שירים, ולפעמים הם גם משיבים. זה יכול לקחת גם תשע שנים עד שאת מבינה בכלל שאת באבל, וכשזה קורה – את רואה אותו פתאום בכל דבר. המגל בא לקחת את כולנו, ולא צריך לפחד ממה שמחכה בצד השני." המגל החד הזה, עם מילים גרפיות שלא מתחבאות וסאונד אורגן קודר, מוגש לנו יחד עם גיטרות חולמניות שבונות תנועה הולכת וגוברת לאורך השיר, כך שבסופו נוצרת דווקא תחושה חמימה. כזו שמתכתבת עם השלב האחרון בחמשת שלבי האבל - קבלה.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
