בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

הילה רוח - טבע

לא מזמן, בהופעת העשור לאלבום הבכורה המכונן של הילה רוח כאמנית סולו, "רופאה במערב", ניתן היה לצפות ברגע משונה ומשובב נפש. בין שירי פרידה ושברון לב, התרפסות לתל אביב ותיעוב לאקסים שאפשר לפגוש בטעות ברחובותיה, ביקשה הילה רוח להצהיר על אהבתה לגיטריסט, השותף המוזיקלי ובן הזוג שלה, קוסטה קפלן. הרגע ההולסומי הזה, של צמד האצולה של האינדי הישראלי (חרף התעקשותם שהם לא משפחת מלוכה), טומן בחובו גם פחד אמיתי למעריציהם האדוקים. האם שירי כאב ובדידות נפלאים כמו אלו שבוצעו על הבמה וסחפו אחריהם קהל הולך וגדל בעשור האחרון יוכלו לנבוע גם מתוך אהבה טובה שכזו? אם לשפוט לפי "טבע", הסינגל החדש של רוח והשני בדרך לאלבומה הרביעי, "שחור זוהר", שיצא בתחילת מרץ, נראה שהתשובה ברורה וחיובית. ניתן לאהוב ולכאוב, וניתן גם לכתוב על זה יפה. בשיר, שנכתב והופק עם גילברט ברויד ("המסך הלבן"), מציגה רוח בלדת דיסקו אפלולית ואלקטרונית, מנצנצת וקודרת, העוסקת באכזבה, בדעיכה ובבריחה, בזמן שהיא גם מסרבת לוותר על המימוש והחיבור הרומנטי. בן הזוג שלה בשיר מציע "לדבר על זה". אומרים שלדבר על זה הורג את זה. אבל הפעם הילה רוח אומרת "לא תודה". היא מעדיפה להיות לבד ("עכשיו אני בחללית, גמורה וחמודה") ולחכות שבן הזוג שלה יפסיק לחשוב על הטבע ויתחיל לחשוב יותר עליה. ככה, היא יודעת, יגיע עוד סיבוב של אהבה. שוב השתכנענו. נראה שאנו לא צריכים לדאוג לדעיכת הזוגיות של הילה רוח ולא לדעיכת הכח היצירתי שלה.

הפה והטלפיים - כאן סיפורנו תם

פעם בכמה שנים יש מלחמה, פעם בכמה שנים בחירות. את האירוויזיון הזיזו פעם בגלל הקורונה ואת המונדיאל דחו בגלל קטאר. רק עובדה אחת נשארת גדולה ויציבה מכל טלטלה עולמית. רק על דבר אחד ניתן לסמוך: בכל שש שנים יש אלבום חדש של הפה והטלפיים. 2025 הייתה גם היא "שנת הפה" ובאמצע דצמבר, ברגע האחרון לקיים את החשוב שבחוקי הקוד המארגן של להקת הקאלט הוותיקה - קיבלנו את "חופי קרשלטון", האלבום השביעי של הפה והטלפיים. עוד מאז החלו לפעול לפני 36 שנים כפרויקט צד של נושאי המגבעת, אוהד פישוף, רם אוריון ואסף גברון יוצרים יחד צלילים ומילים המפגישים הומור עם קדרות וספונטניות עם מלאכת מחשבת. הפעם, ברוח התקופה המחייבת, נראה כי הטריו מגישים את יצירתם האקטואלית והכואבת אי פעם. הדבר ניכר היטב כבר בשיר הפתיחה של האלבום, שנקרא באופן מעט אירוני: "כאן סיפורנו תם". על צלילי אורגן ה-Casio האופייני (גם הוא אחד מחוקי ההרכב), במקצב דאבי ואווירה של צלילי צעצועים זולים ובלחן קברטי המרפרר למקהלה קיבוצית או תזמורת כלייזמר מזרח אירופאית, מגישים הפה והטלפיים טקסט נוקב וביקורתי של הסופר עמוס נוי. זה, המופיע כמעין פרולוג תיאטרלי לאלבום כולו, נקרא כמעין הספד צורב למדינתנו המדממת ומתכתב, שלא במקרה יש להניח, עם האפילוג של האלבום בשירו האחרון. שם, בקאבר לשיר "הימים האחרים" שכתב חיים חפר וביצעה פיקוד מרכז (ומובא במסגרת חוק הלהקה לגרסת כיסוי פטריוטית בכל אלבום), מוצגת התמונה ההופכית לפסימיות של שיר הפתיחה. האם כבתה כאן התקווה או שמא עוד נזכה לראות את הימים האחרים ולצחוק, כמאמר השיר, את האביב, האהבות והנעורים? באשר לפה והטלפיים, לכל היותר, ניתן לקבוע שכאן סיפורנו לא תם. ניפגש בשנת הפה הבאה.

Olivia Dean - A Couple Minutes

2025 הייתה כנראה השנה הכי טובה עד כה בקריירה של אוליביה דין. האלבום שלה The Art of Loving הפך אותה לאמנית Crossover, כזו שמתקבלת בקהלים שונים, בגילאים שונים ועם טעמים שונים. זה לא קרה סתם: האלבום עצמו הוא שילוב של ז'אנרים, טעמים והשפעות משלל עשורים. ניאו-סול, בוסה-נובה, ג’אז-פופ ועוד חיים יחד בשלל שירים מעולים כמו הלהיטים Man I Need ו-So Easy (To Fall In Love) וכמו בשיר A Couple Minutes שלא יצא כסינגל אבל הולך וצובר תאוצה משלו כחביב הקהל ואף התגנב למצעדים. השיר, שעוסק בחיבור לעבר, גם נשען מוזיקלית על העבר ומסמפל את We Had True Love, בלדת סול משנות השבעים של להקת Hot Chocolate. דין סיפרה גם ששאבה השראה בשיר מבלדות מוטאון ומהאלבום Charm שהקולגה Clario הוציאה בשנת 2024. A Couple Minutes הוא שיר בו דין מציעה לנו להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהבין שגם רגע קצר יכול להיות משמעותי וגם הפרידה והסופיות לא מבטלת את כל הטוב שהיה בדרך. אהבה לא נמדדת רק בזמן, אלא במה שהיא משאירה אחריה, גם אם מדובר רק בדקות בודדות וחשובות, כמו אורכו של השיר הזה.

Jill Scott - Pressha

ג׳יל סקוט בהחלט נכנסת תחת הקטגוריה ״אמנים שהתהילה רדפה אחריהם״. לא משום שלא עבדה קשה, אלא מפני שמעולם לא רדפה אחרי רלוונטיות. גם ברגעי הפריצה, תמיד היה נדמה שהעולם מגלה אותה בניגוד לציפיות, אולי אפילו בניגוד לרצונות שלה. לקראת סוף הניינטיז, כשההיפ-הופ נהיה דומיננטי יותר וה-R&B התפצל בין מסחרי מאוד לבין אנדרגראונד, הפציעה ג'יל סקוט במעמד משלה. היא, שגדלה כ״פרח גטו״ מצפון פילדלפיה, הופיעה דווקא כמשוררת במעגלים אפרו אמריקאים אינטלקטואליים והגיעה ללידתו המחודשת של ה-R&B והנאו-סול עם קולה הנבון שהצליח לתפוס תפקיד מרכזי בעיצוב עמוד השדרה המתהווה שלו. בכל פעם שנשאלה לגבי הצפי לשחרור חומרים חדשים לאורך 11 השנים שעברו מאז האלבום שלה, ענתה סקוט בעקביות שהיא ״צריכה לחיות יותר״ כדי ליצור את אלבומה החדש. לאחר שנים של טיולים ברחבי העולם והתמקדות בגידול בנה, היא חוזרת, כמובטח, עם אלבום שישי שצפוי לצאת בפברואר. הסינגל הראשון שיצא מתוכו היה הצהרת אהבה לעולם; השני, Pressha, כבר מחליק את דרכו החוצה עם הפקה מרווחת שמונעת על ידי גרוב ג׳אזי מינימליסטי, עם עיבוד מאופק לסאונד חי, אנושי ומעט לא מושלם, שמהדהד היטב את המילים על חיים תחת הלחץ החברתי להיות ״אסתטית״, במילותיה. יחד איתה על ההפקה נמצא וינסנט VT ושותפה הצמוד עוד מאלבומה השלישי, אדם בלקסטון. באלבום מתארחים שמות כמו Ab-Soul, JID, Tierra Whack ו־Too $hort - המרמזים כולם שלא מדובר רק בקאמבק ראוותני של ג׳יל סקוט, אלא בשובה למקומה הטבעי.