בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

יובל בנאי - אנחנו רק חלומות

עשור עבר מאז האלבום האחרון של יובל בנאי. משינה ציינה בשנה שעברה 40 שנה לאלבום הבכורה. אבל אל תתנו למספרים האלו לבלבל אתכם, כי לא נראה שחברי הלהקה בכלל, ויובל בנאי בפרט, מודאגים מהזמן שחלף או חושבים על פרישה. ומזל שכך. מהפינגווין, לרוקסן, לקיסריה, ועבור בכל פינה אפשרית בדרך - יובל בנאי היה שם. מכתיב את ההגדרה של "רוק ישראלי" שבין קו 5 בתל אביב לנגינת קומזיצים על אקוסטית, עשור על גבי עשור. באלבום השישי שלו, "אודיסאוס של הרכבת התחתית", בנאי ממשיך לספר את הסיפור הישראלי דרך המוזיקה. בסינגל "אנחנו רק חלומות" הוא מספר על חזרה הביתה, דרך הרכבת התחתית הכל כך לא ישראלית, בנסיעה בה הוא תוהה האם הבית שהוא מחפש הוא בכלל דבר אמיתי. "מעל לאדמה, בחוץ, המציאות קשה לעיכול. אני לא לבד, יש עוד המון כמוני, נעים בממלכת צללים, מחליפים רכבות, מעבורות, דירות, שפות. מסתכלים על המוני פנים זרות בתחנות, משאירים כל כך הרבה מאחור ותוהים אם אנחנו בכלל קיימים, או שאולי אפילו אנחנו רק החלומות של עצמנו", כתב בנאי על יצירת השיר. בהגשה של טרובדור לצד גיטרות נוסעות, יובל בנאי סוחף אותנו כאן במסעו שלו, שמרגיש קרוב ומעורר הזדהות אישית ולאומית עמוקה, של עם שמחפש את המקום והזהות שלו כמו נוסע בין תחנות רכבת.

קיקי מלינקי - שיר על בת

פשטות יומיומית, מילים חזקות שנעות בין ישירות לערפול ומלודיית פיקסיז פינת שייגעצ שתופסת אותך לא מוכן- ככה, בתמצות, ניתן לתאר את "לא אותו דבר", האלבום האחרון והמצוין שיצא לקיקי מלינקי (יסמין רביב) בשנה שעברה. אם ניתן להרחיב יותר, אז "לא אותו דבר", הגם שהוא רצוף בפזמונים מדבקים ואפקטיביים, הוא בדיוק מסוג האלבומים שדורשים האזנה סבלנית המגלה בתוכם פנינים חבויות. אחת מהן היא "שיר על בת", סיפור תמים על אובדן קשר קרוב, שמוסווה בעמדת "אני ממשיכה הלאה" ובקבלה בוגרת, שנשברת בפזמון לתוך חוסר אונים ובדידות - כי לא משנה שלקחת אחריות, הצטערת - לפעמים זה עדיין לא מספיק ואין סגירה ופיוס אמיתית. אז מה נשאר? השלמה כפויה והמון געגועים. במקרה הספציפי הזה, ושלא כמו בכל שיריה האחרים של קיקי מלינקי, הם לבת. אבל זה לא באמת משנה. כי שירים על זמניים, במילים ובלחן, שלא תלוים במקום או בטיימינג, עובדים בדיוק ככה, נשארים רלוונטיים לכל אדם שנפגש עם סיטואציה דומה בחייו. זה בדיוק המקום שבו "שיר על בת" פורט ופוגע הכי חזק, ומתוך כך גם מצליח לרפא.

CMAT - Take A Sexy Picture Of Me

באוגוסט האחרון הוציאה הזמרת האירית קיארה מארי-אליס תומפסון (או בקיצור ראשי התיבות - CMAT), את אלבומה השלישי Euro - Country, שזכה למקום של כבוד בסיכומי השנה של 2025. כותרת אלטרנטיבית אפשרית לאלבום הזה יכלה להיות: The Real Life Of a Showgirl מאחר ושיריו, הנוצצים והגדולים מהחיים, מציגים צד כנה, פגיע ומופסד של החיים תחת העין הציבורית. בשירי קאנטרי-סול מלאי חן, פורשת תומפסון יומן אישי של אכזבות וחרדות ומבט חד על עולם שמודד נשים, מדינות ואנשים לפי סטנדרטים בלתי אפשריים. היא כותבת טקסטים שנונים, מגישה אותם בתיאטרליות ומתבלת במנעד מוזיקלי שנע בין יודלינג של פולק מגבעות אירלנד המוריקות אל פזמוני נאשוויל בלבוש מצועצע. הסינגל השני מהאלבום, Take a Sexy Picture Of Me הוא גם אחד הרגעים החדים והסוחפים ביותר שבו. זהו שיר שנולד כתגובה להערות מיזוגיניות שקיבלה CMAT על המראה שלה, והופך את העלבון לבדיחה עצובה־מצחיקה על חיים שלמים של ניסיון להיראות טוב. מהכאב של ילדה בת 9 התולשת שיערות מרגליה עם סלוטייפ ועד זה של אישה בוגרת ונעדרת אמפתיה מבן זוגה שמרגישה שמצוקתה הופכת לקשה מדי בשביל לטפל בה, וכל מה שהיא יכולה לעשות זה להצטלם בפוזיציה סקסית שתגרום לה להיראות לרגע שוב בת 16. זה נשמע מדכדך, וזה באמת כך, אבל את הפתטיות, ההשפלה והכאב האלו מתרגמת CMAT בשיר הזה לבאנגר כיפי ומתקתק שאי אפשר להוציא מראש. עם הוק קליט, ריקוד שהפך ויראלי בטיקטוק, והמון הומור ומודעות עצמית, נראה שהיא לוקחת כאן את המצלמה, ומסובבת אותה אלינו.

Van Morrison - Snatch It Back And Hold It

באמצע 1965, James Brown כבש את המצעדים עם השיר Papa's Got a Brand New Bag. לימים הוא הפך לרגע היסטורי חשוב, גשר בין R&B ו-Soul לפני האבולוציה הבאה שלהם, Funk. באותן שנים, לפני ההפצה המהירה של האינטרנט וכשהטלוויזיה והרדיו עוד לא נכנסו לעידן הלוויין, היה נהוג לגנוב בלי בושה מלהיטי הרגע, ובחלק מהמקומות אפילו להקדים את המקור. לכן כמה חודשים לאחר מכן, אף אחד לא התפלא כשבאלבום בלוז חדש של Junior Wells הופיע שיר בלוז שנשמע יותר מדי דומה ללהיט של בראון (והיו גם מי שעדיין לא הכירו את הלהיט של בראון). אבל המניע של וולס היה קצת שונה. היה לו תסביך ג’יימס בראון. השותף שלו ליצירת אותו אלבום, Hoodoo Man Blues, הגיטריסט באדי גאי, סיפר באוטוביוגרפיה שלו שוולס היה משוכנע שבראון “גנב לו את הרעם” בתחילת שנות השישים. וולס זכה אז להצלחה גדולה עם השיר Messin' with the Kid, וטען שהשיר נתן השראה לשינוי בקו המוזיקלי שבראון אימץ. לכן, ב־1965, הוא החליט לנקום ולגנוב לו את השיר. עם השנים השיר Snatch It Back And Hold It הפך לסטנדרט בלוז, והאלבום ההוא של וולס הפך לאחד מאלבומי הבלוז החשובים בהיסטוריה. Hoodoo Man Blues היה אחד האלבומים הראשונים שהצליחו ללכוד את האנרגיה הגולמית שנשמעה על במות מועדוני הלילה של שיקגו, אבל באיכות סאונד מצוינת של אולפן הקלטות. ככזה, הוא השפיע על דור שלם של בריטים צעירים שניסו לחקות אותו. בין הצעירים האלו היה גם Van Morrison ולהקת האם שלו Them. מוריסון חזר השנה לשורשים באלבום החדש וה־48 שלו, Somebody Tried to Sell Me a Bridge. האלבום כולו מורכב משירי בלוז, שירים חדשים לצד גרסאות כיסוי,ואחת מהן היא לשיר הזה, Snatch It Back And Hold It.