יצירה אחת, בולטת ומרשימה במיוחד, מקבלת את פני המבקרים במשכן לאמנות עין חרוד – ונוס המפורסמת של בוטיצ'לי, עשויה כולה מקלקר. הפסל, מעשה ידיו של האמן סשה סרבר, לא מתיימר להסתיר את פשטות החומר שמרכיב אותו, ובכך מגלם את רוח התערוכה: תמהיל של אירוניה, מחווה ושאלות על המקום והזהות המקומית. "כשפיקאסו מצייר את ולאסקז, זו יצירת מופת בפני עצמה," מסביר אוצר התערוכה, אבי לובין, בראיון לתכנית "מאחורי הקלעים" עם רותי קרן. "גם אמנים ישראלים, כמו עדי נס ואיה בן רון, יצרו גרסאות משלהם ליצירות כמו הסעודה האחרונה ו-גרניקה. זה לא רק חיקוי – זו אמירה."
לובין מדגיש את האירוניה ואת הפער בין הפנטזיה למציאות בתערוכה. "אנחנו בארץ, מפנטזים שאנחנו אירופה הקלאסית, אבל אנחנו לא. אנחנו במזרח התיכון, בסיטואציה מורכבת. אנחנו לא יוצאים מהמשכן לרחובות פריז, אלא למדשאות של עין חרוד. אבל זה לא אומר שצריך לזלזל במציאות שלנו – גם היא בעלת ערך."
הרעיון לתערוכה נולד בתקופת הקורונה, מתוך בדיחה: "מה, אנחנו צריכים לנסוע עד איטליה לראות את הסעודה האחרונה של ליאונרדו? גם כאן בארץ עדי נס עשה את זה!" נזכר לובין בתהליך שהוליד את התערוכה, "הבדיחה הפכה לרעיון רציני. גיליתי את העומק והמשמעות שבחזרה של אמנים ישראלים ליצירות הקלאסיות". לדבריו, מסורת ההתכתבות עם אמני העבר מקובלת בעולם האמנות, אך בישראל - היא נותרה לעיתים בצללים. "אמנים לא האמינו שיצירות כאלה יוצגו בתערוכות משמעותיות. עם התערוכה הזו," הוא משתף, "הרבה יצירות שנחשבו 'אבודות' יוצאות לאור ומתגלות לקהל הרחב."
התערוכה מציגה מגוון עבודות, חלקן העתקות מדויקות של יצירות מופת ואחרות מפרשות אותן מחדש. העיצוב, צבעי הקירות וצורת התצוגה שואבים השראה ממוזיאונים כמו האופיצי והלובר, אך נותרת בהם תחושת פשטות מקומית – בין פנטזיה למציאות, בין מודרניזם ישראלי לפרשנות על הקלאסיקה.
להאזנה לשיחה עם עוצר התערוכה, אבי לובין
"יצירות מופת – אמנים ישראלים מבצעים מחדש יצירות קלאסיות" היא תערוכה שמציעה לא רק התבוננות ביצירות אמנות מוכרות, אלא גם הזדמנות להרהר בזהות התרבותית של ישראל. דרך שילוב של כבוד לעבר ואירוניה על ההווה, היא מצליחה להציג מבט ייחודי על האמנות והחיים במרחב המקומי.
