האקדמיה ללשון העברית היא אחד המוסדות הוותיקים והמשפיעים ביותר בישראל, אבל נדמה שלא כולם מבינים איך היא פועלת. מי באמת קובע את הכללים בשפה? אחרי 24 שנים בתפקיד, רונית גדיש, ראשת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון עברית, הגיעה לאולפן "מאחורי הקלעים" ב"כאן תרבות" ושוחחה עם רותי קרן על העברית, הקשר עם הציבור, והאם באמת ניתן לקבוע אילו מילים ייכנסו לשפה.
"יש ימים שבהם נדמה שהחיים והמוות ביד הלשון," אומרת גדיש, "למזלנו, זה לא באמת כך. אבל השפה היא חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו, ואנשים מעורבים בה מאוד". לדבריה, האקדמיה מקבלת אלפי פניות מהציבור, מחוקרים, מאנשי מקצוע - ואפילו מילדים ובני נוער, המבקשים למצוא מונחים חדשים או להבין איך נכון לומר דבר מסוים. "העונג בעבודה באקדמיה הוא שכל יום את לומדת משהו חדש. האנשים, השיחות המחכימות, והשפה", משתפת גדיש, "השפה היא עולם ומלואו. גילוי משמעות חדשה של מלה יכול לגרום לי להיות מאושרת. ממש מאושרת."
גדיש מסבירה כי הקשר עם הציבור נמצא בלב העשייה של האקדמיה, ולעיתים הוא דורש הרבה יותר מידע לשוני: יש צורך גם בהקשבה ורגישות. "למשל, כשפנו אלינו למצוא חלופה לכינוי 'אמא חורגת'. זה לא רק עניין לשוני, אלא עניין רגשי", מסבירה גדיש. דוגמה אחרת היא פנייה מנער אוטיסט שהציע את המילה 'גולחן' לתיאור מכשירי גילוח, הצעה שזכתה לתשומת לב רבה. גם כללי הדקדוק, כמו ההחלטה על הוספת ו' או י' למילים מסוימות או קביעת צורת הרבים של מונחים חדשים, מעוררים לעיתים סערה.
כבודה של האקדמיה ללשון העברית במקומה. עם זאת, מדגישה גדיש, השפה אינה מוכתבת מלמעלה: "בסופו של דבר מי שקובע זה הציבור", הוא אומרת, ומיד מוסיפה, "ירצו, ישתמשו; לא ירצו, לא ישתמשו. העולם לא יתפרק אם תתקבל החלטה כזו או אחרת". ומה לגבי שמה של האקדמיה עצמה? למה לא "החכמת הלשון העברית" או "המוסד העליון לעברית"? "ניסו בעבר להציע חלופות, אבל השם 'אקדמיה' פשוט נקלט," מציינת גדיש, "גם זה מראה איך השפה מתפתחת – לא תמיד לפי תכנון מוקדם".
להאזנה לשיחה המלאה עם רונית גדיש ב"מאחורי הקלעים":
השיחה עם גדיש חושפת את המורכבות של עבודת האקדמיה – גוף רשמי מצד אחד, אבל כזה שפועל מתוך דיאלוג מתמיד עם הציבור. בסופו של דבר, העברית היא שפה חיה, דינמית, ומתפתחת – בדיוק כמו האנשים שמשתמשים בה.
