כל פעימה של חזרת החטופים מידי החמאס מעוררת רכבת הרים רגשית בקרב לא מעט ישראליים, אבל יש כאלה שהנושא פוגש אותם קרוב במיוחד לבית: הורים ששכלו את ילדיהם במלחמה. בהסכת חדש "מתים עליהם", נפגשים אדוה אברמוביץ', ליאת שדה סעדון ותומר שורץ, הורים שאיבדו את היקר להם מכל, ומדברים על החיים לצד השכול.
תומר שורץ, אביו של עומרי שנפל ב-20 בדצמבר, משתף בשמחה הטהורה שמילאה אותו כאשר חולצו ארבעה חטופים במבצע ארנון. לדבריו, זה היה זה רגע של אושר חסר מעצורים, עד שהמציאות הכתה בו: "הארבעה חזרו, אבל אתה לא תחזור אחרי שמונה חודשים, וגם לא אחרי שמונה שנים. וגם לא בכלל".
האזינו לפרק הראשון בהסכת:
גם אדוה אברמוביץ' מתארת את הקונפליקט הקורע בין שמחה למשפחות שזכו לקבל את יקיריהן בחזרה, לבין התחושה שהאובדן שלה – ושל עוד מאות משפחות אחרות – נדחק לשוליים: "הגוף שלי ידע שהיום הזה יגיע, שאני אמות כשהן יחזרו", היא משיבה כאשר נשאלת על חזרת התצפיתניות שנשבו מבסיס נחל עוז, שבו שירתה ונרצחה בתה נועם ב-7 באוקטובר. "באותו יום פשוט נשתלתי באדמה, בכיתי שש שעות ברצף".
ליאת שדה סעדון, שאיבדה את בנה איתי בנובמבר 2023, מספרת על רגעי קנאה בלתי נסבלים מול משפחות שלמות שממשיכות לטייל, להצטלם ולחגוג. "אני מסתכלת על תמונה של משפחה בפסגת איזה הר, וכוסעמק", היא משתפת, "זה לא הוגן שהם משפחה שלמה שממשיכה לטייל ואנחנו - זהו. בחיים לא יהיו לנו תמונות כאלה יותר. זהו, נגמר הסיפור הזה". היא משתפת שעם הזמן, היא למדה לקבל את הקנאה כחלק ממנה: "אני מזמינה אותה לשבת לידי. אני אומרת לעצמי, זה בסדר, זה אנושי. וואלה, איזה יופי להיות אנושית".
אחת השאלות שהורים שכולים מתחבטים בה היא האם היו מעדיפים שהילד שלהם היה בין החטופים שישובו בחיים, גם במחיר של שבי ממושך והשלכותיו על הגוף והנפש. אדווה ותומר השיבו לעצמם שוב ושוב "אנחנו נשקם בכל מחיר". לעומתם, ליאת אמרה ש"לא טוב לו ולא לי אם הוא היה חטוף".
תומר, בחוצפה האפשרית רק לאדם במצבו, לא מאמין לליאת. האם היא עדיין בטוחה בזה, אחרי שחלק מהחטופים חזרו? "כל עוד הם היו חטופים ולא חזרו, יכולתי לחיות בשלום עם התשובה הזאת", היא מסבירה, "אני לא רוצה שהבן שלי יהיה במקום של סבל, אני שמחה שהוא לא סובל עכשיו. אבל עכשיו, כשחלקם חזרו, ובאמת האופציה הזאת לשיקום קיימת, אני אומרת לעצמי, 'איזו אמא את, מה זה?'". למרות זאת, היא מספרת בגילוי לב כי הצליחה לבנות חיים טובים. "קרה לי הנורא מכל ואני יכולה להרגיש שהחיים שלי טובים. וזה אולי משהו שאפשר אפילו לקנא בו".
בין הקנאה למי שחי לשלום הלא-שלם עם האובדן, "מתים עליהם" הוא לא הסכת שמנסה לייפות את השכול, אלא פשוט לתת לו להישמע. "אנחנו נעשה חיים טובים, כי מגיע לנו," מסכמת אדווה, "אבל אין מה לקנא בנו".
