שני סרטים קצרים של יוצרים ישראלים צעירים העפילו לחצי הגמר של תחרות האוסקר לסרטי סטודנטים - סרטים שמצליחים לגעת בעצביה החשופים ביותר של החברה הישראלית. האחד על משפחה שמנסה להשיב את בנה החטוף הביתה - והשני על גזענות כלפי עובד סופרמרקט ערבי. בשניהם, המצלמה איננה רק עדה - היא שחקן מרכזי במאבק על צדק, שייכות ואנושיות.
אלון, אח שלי גיבור: תיעוד של משפחה בלב השבר
הסרט התיעודי אלון, אח שלי גיבור של עמרי קורן נולד מתוך כאוס. ימים ספורים אחרי 7.10, קורן הרים מצלמה והחל ללוות את משפחתו של אלון שמריז שנחטף לעזה מביתו בקיבוץ כפר עזה. הסרט מתעד את המאבק הציבורי להשבתו הביתה - ואת הטרגדיה הכפולה: אלון הצליח לברוח, אך נהרג בשוגג מאש צה"ל.
להאזנה לשיחה המלאה עם עמרי קורן ויונתן שמריז>
"לא חשבנו שהצילומים יהפכו לסרט", משתף קורן את ענת שרון בלייס ב'גם כן תרבות', "זה היה בשביל אלון, שיראה כשיחזור". כשהשיבה לא התאפשרה, החומרים הפכו ליצירה שמכילה כאב, תקווה, ולידה מחדש – כולל תיעוד הברית של בנו של אחיו, יונתן, שנערכה שבועיים לאחר מות אלון. "המצלמה הפכה לחלק מהמשפחה. עמרי לא היה רק צלם", מוסיף יונתן. "הוא בא לבכות איתנו".
הסרט, שכבר הגיע ל־15 הסרטים הדוקומנטריים הבולטים בתחרות, הוצג גם בזירה הבינלאומית, ומציג את הפנים האנושיות שמאחורי הכותרות.
כתם קצבים: גזענות כלפי ערביי ישראל אחרי 7.10
הסרט העלילתי כתם קצבים של מאיר לוינסון-בלונט, עוסק בסמיר - עובד ערבי-ישראלי בסופרמרקט, שנחשד בהסרת תמונות החטופים שנתלו במקום, על לא עוול בכפו. ככל שמתבררת עלילת השקר, נחשפת מציאות חברתית מורכבת של גזענות, פחד ודילמות הישרדותיות.
הסרט מבוסס על חוויה אישית של הבמאי, שעבד בעצמו בסופר לאחר 7 באוקטובר. "ראיתי איך מתח שקט הופך להתנכלות ממשית", מספר לוינסון-בלונט. "הסופר הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – מבחינה אתנית, מעמדית ונפשית".
להאזנה לשיחה המלאה עם מאיר לוינסון-בלונט ועומר סמיר>
עומר סמיר, שחקן ערבי-ישראלי שמגלם את התפקיד הראשי בסרט, מדגיש את האוניברסליות של הסיפור: "זו לא רק בעיה של ערבים. כל אחד יכול להרגיש זר, חשוד, כשהחברה סביבו רועדת". הוא עצמו מספר שחווה חשדנות דומה ביומיום - גם כשנכנס למקלט בזמן אזעקה.
שני הסרטים, כל אחד בשפתו - התיעודית או העלילתית - מצליחים להאיר נקודות עיוורון בנרטיב הישראלי. הם לא מטיפים, לא צורחים - אלא מציעים זווית אנושית, רגישה ונדירה, שמביאה את השוליים למרכז. יש לקוות שזוהי התחלה של מסע תרבותי עמוק יותר - שבו דווקא סרטי סטודנטים יצליחו לומר את מה שהחברה עדיין מהססת להגיד.
