ילדה עם מעיל אדום מתוך "רשימת שינדלר"
צילום: מתוך עמוד היוטיוב של אולפני יוניברסל

פורץ דרך ושנוי במחלוקת: 25 שנה ל"רשימת שינדלר"

לצד הכתרים שנקשרו לראשו של סרטו האיקוני של סטיבן ספילברג, במשך השנים גם נשמעה לא מעט ביקורת נגד הפופולריזציה שעשה הסרט לאירוע המשמעותי ביותר בהיסטוריה המודרנית. על דבר אחד לא ניתן להתווכח - אחרי "רשימת שינדלר", סרטים על השואה כבר לא נראו אותו דבר
אריק רוזנברג
27 בינואר 2019
15:38
עודכן ב 16:25

"אתה חושב שזה היה סרט על השואה? זה היה על הצלחה, לא? השואה היא סיפורם של 6 מיליון בני אדם שנרצחו, ו'רשימת שינדלר' מספר על 600 בני אדם שניצלו". את הדברים אמר הבמאי האגדי סטנלי קובריק, כך מספרים, באחת משיחותיו עם הקרובים אליו, בהן תהה האם בכלל ניתן לספר על השואה בסרט עלילתי של שעתיים או שלוש שעות. מדבריו של קובריק אפשר להבין כי עבורו יצירת סרט כזה נתפסה כמשימה כמעט בלתי אפשרית, ולכן ויתר על שאיפותיו בנושא. יתרה מזאת, קובריק גם כנראה האמין כי אפילו אותו סרט איקוני של סטיבן ספילברג, שבימים אלה מציינים 25 שנה לצאתו לאקרנים ברחבי העולם ולרגל יום השואה הבין לאומי הוא מופץ כעת שוב בגרסה דיגיטלית מחודשת, לא עמד במשימה.

הביקורת המשתמעת מדבריו של קובריק על הסרט של עמיתו למקצוע נשמעה גם מפי אחרים מיד לאחר צאתו של "רשימת שינדלר" לאקרנים, בין סוף 1993 לתחילת 1994, לצד כמובן שבחים וביקורות מהללות וזכייה בשלל פרסים (כולל שבעה פרסי אוסקר). אנשים לא יכלו להישאר אדישים ל"רשימת שינדלר" מהסיבה שהיה מדובר בסרט של סטיבן ספילברג על השואה – מספר הסיפורים הטוב בדורו החליט לעשות את הצעד האמיץ וליצור אפוס הוליוודי על האירוע המשמעותי ביותר בהיסטוריה המודרנית.

התגובות הדרמטיות והקוטביות לסרט היו בהתאם, ונעו סביב אותה סוגיה של האופן בו בחר ספילברג לייצג את האירועים ההיסטוריים. "זה באמת נראה ומרגיש כמו משהו שהוליווד לא עשתה מעולם", כתב מבקר הקולנוע האמריקני לאונרד מילטן. מנגד נשמעו קולות שראו בסרט מלודרמה זולה שמרדדת את זיכרון השואה. כך חשב, בין היתר, הבמאי הצרפתי קלוד לנצמן, שידע דבר או שניים על תפקיד הקולנוע בהנצחת השואה ויצר את הסרט התיעודי והמונומנטלי "שואה". לאחר שראה את "רשימת שינדלר", אמר לנצמן כשהוא מתייחס בדבריו גם לסרטו שלו: "בכנות חשבתי שאחרי 'שואה' יש דברים שכבר לא ייעשו. ספילברג עשה אותם בכל מקרה".

למבקרים היו סיבות טובות לצאת נגד סרטו של ספילברג. לא היה מדובר רק בקולנוענים כמו קלוד לנצמן וסטנלי קובריק, שבמקרה שלהם ניתן היה לחשוד כי מדובר בקנאה קולגיאלית. הייתה ביקורת גם מצד היסטוריונים, חוקרי שואה ואפילו צופים. היום במיוחד, רבע מאה אחרי ש"רשימת שינדלר" הדהים את הקהל, עולות שאלות לגבי מקומו של הסרט בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של השואה.

קשה מאוד להתעלם מהפגמים בסרט, בהם דרמטיזציה של האירועים המוצגים בו על חשבון דיוק היסטורי, שחזור של חומרי ארכיון מוכרים תוך הוצאתם מהקשרם, ושימוש בייצוגים קולנועיים שאולי לוחצים היטב על בלוטות הרגש ונחרטים בזיכרון אך נגועים בקיטש הוליוודי. כל מי שצפה בסרט מתישהו במהלך חייו, כנראה לא יכול לשכוח את הילדה במעיל האדום, כמעט כפי שלא ניתן לשכוח את הילד שמרים ידיים בתמונת הארכיון ממרד גטו ורשה. רק שהילד היה קיים במציאות - מה שלא ניתן לומר על הילדה במעיל האדום. כל אותם טריקים קולנועיים של ספילברג התקבלו בברכה כשהיה מדובר ב"מלתעות", "אי.טי" וסדרת סרטי אינדיאנה ג'ונס. הם כן גורמים לאי נעימות כשמדובר בסרט על השמדת יהודי אירופה. ומהו בכלל מקומם של היהודים ב"רשימת שינדלר"? מרבית הסרט בנוי בצורה כזו שבמרכזו עומד המאבק בין אוסקר שינדלר – הגיבור והגרמני הטוב, לבין אמון גת – הנבל והגרמני הרע. ברקע הקונפליקט הכה הוליוודי הזה נמצאים בכלל היהודים.

אין ומעולם לא היו ספקות בנוגע למניעיו של ספילברג ביצירת הסרט. לאורך השנים הוא תמיד אמר בכנות כי רצה לעורר מודעות ולהפיג את הבורות בנוגע לשואה, בקרב כמה שיותר אנשים ברחבי העולם. על אף שאיפותיו הנעלות של הבמאי היהודי-אמריקני, אפשר להבין מדוע רבים חושבים שהסרט יצר זיכרון ויזואלי די בעייתי של האירועים ההיסטוריים. על דבר אחד אין היום ויכוח – עם "רשימת שינדלר", ספילברג שינה את היחס של הקולנוע לשואה, וזה אולי הדבר הגדול ביותר שניתן לקחת מהסרט היום.

עד "רשימת שינדלר" הגישה של רוב הקולנוענים שבחרו לעסוק בשואה הייתה תיעודית, ונשענה על חומרי ארכיון ובעיקר על עדויות של ניצולים. השיא הגיע ב-1985 עם "שואה" של קלוד לנצמן. באותן שנים היה נדיר להיתקל בסרטים המציגים עלילה מתוסרטת ושחזורים פיקטיביים כדי לחזור אל הזוועות באופן שהז'אנר התיעודי לא מסוגל לעשות. "רשימת שינדלר" פרץ את הסכר, וב-25 השנים שחלפו מאז יצא, נוצרו עוד שלל סרטים עלילתיים על השואה. "החיים יפים", "הפסנתרן", "הנער בפיג'מת הפסים" ו"הבן של שאול", הן רק כמה דוגמאות בודדות ומוכרות. חלק מאותם סרטים טובים ומורכבים יותר מסרטו של ספילברג, כיאה לנושא בו הם עוסקים, וחלקם מביכים. כולם אבל גורמים לצופים בהם שוב ושוב לחזור אל אירועי העבר ולעסוק בזיכרון השואה בדרכים שונות.

לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21, בני הדור השני, השלישי ואף הרביעי לשואה – והכוונה היא גם לצאצאים הסימבולים, שלא בהכרח קשורים משפחתית לקרבנות או לניצולים אך ירשו בכל זאת את זיכרון השואה – מוצאים עצמם במרחק זמן מהאירועים ההיסטוריים שמתחיל להרגיש משמעותי. דור הניצולים הולך ונעלם, והעדויות הופכות למצרך נדיר יותר, אך הרצון של אנשים להמשיך לעסוק בטראומה כמובן שלא דעך ואפילו התגבר. הזמן שחלף מאז השואה הביא עמו צורך בדרכים חדשות ומגוונות שבהן ניתן לחזור אל אירועי העבר ולנסות למצוא את החיבור שלהם להווה. חלק מאותן דרכים הם סרטים כמו "רשימת שינדלר", שמאירים בכל פעם סיפור אחר. לפעמים זה סיפור על הישרדות, לפעמים על אומץ, לפעמים על תקווה ולפעמים על מוות וכיליון.

המסה האדירה של סרטים על השואה, שהגיעו אחרי "רשימת שינדלר" ושהלכו בדרכו של סטיבן ספילברג (אך גם יצרו דרך משלהם), הוכיחה את הנחיצות של העיסוק בשואה כפי שהוא בא לידי ביטוי באותו סרט משנות התשעים. האם "רשימת שינדלר" הוא ייצוג מושלם של אירועי העבר ומתמצת את מהותם? לא. האם הקולנוע מסוגל בכלל לתמצת משהו בנוגע לשואה? כלל לא בטוח. זה לא אומר שלא צריך ליצור סרטים על השואה ולצפות בהם. ההיפך מכך. "רשימת שינדלר", וכך גם הסרטים הדומים לו, הוא עוד חלק חשוב, גם אם פגום, בפסיפס הגדול מאוד של זיכרון השואה.