קובי בראיינט לא היה ספורטאי שניתן לשכוח. על הפרקט הוא היה אחד הגדולים והמרהיבים אי פעם. אבל היה בו משהו מעבר. קובי בראיינט היה סמל של גדולה מעורבבת עם אמונה עצמית דפינטיבית.
בראיינט ידע שהוא גדול, הכי גדול. בזאת הוא האמין וכך הוא שיחק והמחיש לעולם. היו אפילו שאמרו שהוא גדול ממייקל ג'ורדן. זה לא נכון, אבל היו שהאמינו בכך. כי קובי בראיינט גרם להם להאמין. בראיינט שיחק כדורסל בצורה כזו שצעקה: אני הטוב ביותר, ואיש לעולם לא יוכל לשחוק לי מילימטר מהביטחון העצמי.
סופדים לקובי בראיינט | דוק ריברס, מאמן קבוצת ה-NBA לוס אנג'לס קליפרס, התקשה לעצור את הדמעות: "אין לי הרבה מה לומר. אלה חדשות קשות לכל מי שהכיר אותו במשך שנים. הוא היה יריב כל כך טוב, זה מה שצריך בספורט"@lianwildau pic.twitter.com/s6QuRbMFVR
— כאן חדשות (@kann_news) 26 בינואר 2020
מחווה לקובי בריאנט בטקס הגראמי, שהתקיים בהיכל הסטייפלס סנטר - האולם של הלייקרס. את המחווה הובילו מנחת הטקס אלישה קיז וההרכב Boyz II Men @BernhardtMatti pic.twitter.com/QwN08erlkx
— כאן חדשות (@kann_news) 27 בינואר 2020
זה לא משנה שהוא נבחר במקום ה-13 בדראפט, וזה לא משנה שהוא הגיע לליגה התחרותית בעולם בגיל הרך 18, כשבתקופתו פשוט לא היו שחקנים בגיל הזה (למעט אולי אחד או שניים). ממש לא הפריע לו שהוא הגיע לקבוצה הגדולה בעולם עם הציפיות הגדולות מכולן, ולא הפריע לו שהוא בעיר הכוכבים, שבה כל אדם ברמת הפרסום שלו נמצא תחת זכוכית מגדלת לא אנושית וכזו שמעצימה לממדי ענק כל טעות על המגרש או מחוצה לו.
וגם כאשר היו לו טעויות גדולות מחוץ למגרש – כמו פרשת ההאשמה באונס – בראיינט טיאטא את זה כאילו כלום. שום דבר בעולם לא גרם לו לפקפק בעצמו או להיות פחות טוב.
זה הפך אותו לספורטאי נדיר ולאדם לא פחות נדיר.
לא כולם אהבו אותו. גם אני לא הייתי מחסידיו או אוהביו, אבל הכבוד כלפיו תמיד היה מוחלט. כי בלתי אפשרי שלא לכבד את בראיינט, בלתי אפשרי שלא להתייחס אליו ביראה. וכעת הוא הלך. והעולם שלנו נותר אחרת בלעדיו.
לא בכל יום, לא בכל שנה ולא בכל עשור נוטשת את העולם פיגורה כמו בראיינט. כי לא מייצרים פיגורות כאלה. עד כדי כך הוא היה נדיר.
