שוק מחנה יהודה בזמן קורונה
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מסכות, בדיקות קורונה ותקופות סגר: כך תיראה השיגרה הכלכלית החדשה

איך באמת תיראה היציאה מהסגר? למה המשבר הזה לא מנוהל טוב בשלב הזה? מה יהיה המחיר של ההלוואות שהחשב הכללי ייקח למימון חבילות הסיוע? ולמה בעצם לא מדפיסים כסף? | פרשנות
שאול אמסטרדמסקי
04 באפריל 2020
09:14

הגרף הכי חשוב שראיתי השבוע הוא הגרף של פרופסור רן בליצר, מנהל החדשנות של קופת חולים כללית, שבימים אלה גם חבר בצוות הטיפול במגפות של משרד הבריאות ונמצא במוקד קבלת ההחלטות. הגרף הזה מתאר את העתיד. הגרף זה מתאר את היציאה שלנו מהסגר, וחזרה למה שאי אפשר להגדיר אלא בתור ״השגרה החדשה״ – כל עוד אין חיסון. הביטו בו רגע.

מתוף דף הטוויטר של רן בליצר

הגרף הזה לוקח את הגרף הקודם שכולנו כבר מכירים בעל פה, הגרף של ״שיטוח העקומה״, ומראה מה קורה אחרי שמשטחים את העקומה. כי הגרף ההוא, איך נאמר בעדינות, לא היה מאוד מדויק. לא רק שלא מדויק, הוא יצר אשליה ציבורית כאילו אחרי שיטוח העקומה כולנו יוצאים החוצה מהסגר, חוזרים לשגרה. אבל זה לא עובד ככה.

ציר ה-y בגרף הזה, העדכני יותר, לא מתאר את מספר החולים, אלא את מספר החולים שזקוקים לאשפוז בטיפול נמרץ. זו בעצם נקודת התורפה של המערכת – אם יותר מדי חולים יזדקקו לטיפול נמרץ, כלומר מעבר לקו המקווקו העליון, המערכת תקרוס, ואנשים שאת מותם ניתן למנוע, ימותו.

את הקו העליון אפשר להעלות מעלה, כלומר להגדיל את היכולת של מערכת הבריאות להתמודד עם מספר גדול של חולים שזקוקים לטיפול נמרץ והנשמה. זה מה שהממשלה מנסה לעשות כרגע על ידי קניית מכונות הנשמה ויתר הציוד הרפואי הנדרש.

צוות מדענים ממכון ויצמן מדבר על קצב של 20-10 חולים חדשים ביום, לאו דווקא שזקוקים לטיפול נמרץ, בתור קצב שבו אפשר להקל על הסגר

הטווח שבין הגרף המקווקו העליון לתחתון הוא בעצם רצועת הביטחון שמשרד הבריאות רוצה ליצור. רצועת ביטחון שתאפשר להתחיל לצאת מהסגר, ותסמן את הגבול שאם עוברים אותו אין ברירה אלא לחזור לסגר, או להגביל את התנועה והעבודה. אגב, מה מספרי היעד – כלומר, כמה חולים בטיפול נמרץ זה הקו העליון וכמה זה הקו התחתון? אני לא יודע.

צוות מדענים ממכון ויצמן מדבר על קצב של 20-10 חולים חדשים ביום, לאו דווקא שזקוקים לטיפול נמרץ, בתור קצב שבו אפשר להקל על הסגר. לטענתם, מאחר שצעדי הריחוק החברתי בישראל עובדים במרבית הארץ (להוציא במוקדים כמו בני ברק, מאה שערים ואחרים) נוכל להגיע לשם בתוך כמה שבועות.

רצועת הביטחון הזו נועדה לאפשר מצב שבו הממשלה מאפשרת להגדיל חזרה את הפעילות הכלכלית – אם כי לא למקסימום – וממשיכה במקביל לנטר מקרוב את מספר החולים, ובעיקר את מספר החולים הזקוקים לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ. אם הסרת הסגר או הקלתו תביא לעלייה במספר החולים הזקוקים לטיפול נמרץ, מעבר לרף התחתון, הסגר יוחמר שוב, בשביל לא להגיע לקריסה.

איך אפשר לקיים ככה שגרה של פעילות כלכלית? התשובה היא שזה קשה מאוד, ושזו תהיה שגרה חדשה, כזו שאנחנו עדיין מתקשים לדמיין

כך זה יכול לקרות שוב, ושוב, ושוב, ושוב. לעיתים בהצלחה (כמו במקרה 1 ו-3 בגרף) ולעיתים פחות בהצלחה (כמו במקרה 2). כשנצליח יותר זה אומר שהמשק יהיה פתוח לתקופה ארוכה יותר. כשנצליח פחות זה אומר שהמשק יהיה פתוח לתקופה קצרה יותר. איך אפשר לקיים ככה שגרה של פעילות כלכלית? התשובה היא שזה קשה מאוד, ושזו תהיה שגרה חדשה, כזו שאנחנו עדיין מתקשים לדמיין.

ואם זה נראה לכם מופרך, דעו שממש כעת בסינגפור, אחת המדינות הבודדות בעולם שהצליחו להשתלט על התפרצות הנגיף בשלב מוקדם, הממשלה הודיעה אתמול לתושביה שהסגר עתיד להיות מוחמר כי הם חוששים שהנגיף מתפרץ מחדש.

תוכנית היציאה דורשת שקיפות

שגרה חדשה היא דבר לגמרי אפשרי, אם רק מישהו היה מסביר כיצד היא תעבוד. בימים האחרונים נפוצו ידיעות על מודלים שונים של ״תוכנית יציאה״ מהסגר. של המועצה לביטחון לאומי, של המשרד לענייני מודיעין (שמסתבר שעדיין איתנו), של מכון אהרון במרכז הבינתחומי, של פרופסורים עצמאיים, של אנשי עסקים כמו פרופסור אמנון שעשוע, ואפילו של מרכז המידע והידע הלאומי למערכה בקורונה, מסתבר שיש דבר כזה.

המשותף לכל התוכניות האלה הוא שהיציאה מהסגר לא באמת תהיה חזרה מלאה לשגרה. גם התוכנית של ד״ר סקוט גוטליב, לשעבר ראש ה-FDA, מדברת על חזרה לשגרה חדשה. ההבנה של איך נראית השגרה החדשה הזו קריטית בשביל להבין איזה חלקים מהפעילות הכלכלית יכולים לחזור לעצמם יחסית במהירות, ואיזה ימשיכו להיאנק גם בשבועות ובחודשים הבאים.

האחרונים שיחזרו לעבוד צריכים לדעת שהם האחרונים. הם זכאים לדעת את זה כבר עכשיו, בשביל להתחיל לקבל החלטות כלכליות לגבי העתיד שלהם, במקום לחכות למשהו שאולי לא יגיע. הממשלה חייבת להם את זה

הממשלה צריכה להתחיל להציג את הכיוון של אסטרטגיית היציאה הזו כמה שיותר מהר, בשביל שאנשים יוכלו לקבל החלטות. להגיד: כשזה יהיה אפשרי, אנחנו נתחיל לשחרר אתכם חזרה לעבודה. לא כולכם תחזרו לעבודה יחד. אנחנו נשחרר קודם מקומות עבודה שיש להם פוטנציאל הדבקה נמוך יותר: משרדים, למשל, בתנאי שלא יושבים אחד על השני. בהמשך נשקול לשחרר את x, ורק בסוף את y. ומי שנמצאים בקבוצה האחרונה הזו – הם צריכים לדעת שהם אחרונים. הם זכאים לדעת את זה כבר עכשיו, בשביל להתחיל לקבל החלטות כלכליות לגבי העתיד שלהם, במקום לחכות למשהו שאולי לא יגיע. הממשלה חייבת להם את זה.

החיים שאחרי - בדיקות חסינות, מסכות וחיטוי תכוף

הדבר המשותף הנוסף לכל התוכניות האלה, ובעצם הדבר הבסיסי ביותר שיאפשר את קיומן, היא יכולת לבנות מודיעין טוב של המחלה. זה אומר בדיקות. המון המון בדיקות, מהרבה סוגים. בדיקות מהירות ואמינות להבין מי חולים, בשביל לבודד אותם בשלבים הראשונים ביותר של המחלה, לפני שהם הספיקו להדביק אחרים. ובדיקות מסוג אחר, בדיקות סרולוגיות, בשביל לזהות את האנשים שכבר חלו במחלה והבריאו, ויכולים, ככל הנראה, לחזור לעבודה ולפעילות כלכלית מבלי להוות סכנה לעצמם או לאחרים. כרגע, אגב, אין בנמצא בדיקות כאלה, אבל ישנם סימנים שונים שאולי בתוך כמה שבועות יהיו כאלה.

אנשים חולים לא יורשו ללכת לעבודה אפילו לא לרגע. כולם יצטרכו כל הזמן להימדד ולהיבדק. כל הזמן. זה מחיר פעוט לשלם בשביל לחזור ולהתניע את הכלכלה

בשלב הזה, של הפתיחה ההדרגתית מחדש, כולנו נחבוש מסכות לכל אשר נלך. כל המקומות הציבוריים, כולל אוטובוסים, רכבות, ומעליות יהיו חייבים לעבור חיטוי תכוף. מקומות עבודה יצטרכו להתאים את עצמם פיזית – להכיל פחות אנשים, להפריד יותר בין חללים וכו׳. אנשים חולים לא יורשו ללכת לעבודה אפילו לא לרגע. כולם יצטרכו כל הזמן להימדד ולהיבדק. כל הזמן. זה מחיר פעוט לשלם בשביל לחזור ולהתניע את הכלכלה.

האם בתי הספר יוכלו להיות חלק מהשלב הזה? הם חייבים להיות, בעיקר בכיתות הנמוכות, אחרת ההורים לא יוכלו לחזור לעבוד. זה חתיכת אתגר, אבל זה הכרחי. זה ידרוש התאמות משמעותיות במערכת החינוך, ולראשונה השבוע משרד החינוך התחיל לדון בכך ברצינות עם משרדי הבריאות והאוצר. התאמה כזו תדרוש, לכל הפחות, כמות מוגבלת מאוד של ילדים בכל כיתה. בשביל להגיע לכך סביר להניח שיהיה צורך בצמצום מספר המקצועות והתמקדות במקצועות הליבה בלבד, אחרת פשוט לא יהיו מספיק מורים.

השלב הזה הוא אפשרי. אותי זה מעודד, בהנחה שהממשלה יודעת איך לנהל את השלב הזה כהלכה. אם היא מתכוונת לנהל אותו כפי שניהלה את השלב הנוכחי, אז שיהיה לנו בהצלחה

קשה ככל שיהיה, השלב הזה הוא אפשרי. אם יש נחמה אחת בסיפור הזה היא שאם נצליח להאט משמעותית בשלב הנוכחי, בשלב הסגר, את התפשטות הנגיף – ונדמה שזה המצב, למעט במקומות ספציפיים דוגמת בני ברק ואחרים – זה אומר שאנחנו קרובים יותר לשלב תחילת היציאה. אותי זה מעודד, בהנחה שהממשלה יודעת איך לנהל את השלב הזה כהלכה. אם היא מתכוונת לנהל אותו כפי שניהלה את השלב הנוכחי, אז שיהיה לנו בהצלחה.

המבחן של חודש מאי

בינתיים, הנזק הכלכלי מצטבר. חודש אפריל הוא חודש ״קל״ יחסית מבחינה כלכלית. בלאו הכי חופשת פסח, ועובדים רבים יצאו לחל״ת או פוטרו רק באמצע מארס, כך שעדיין יש לרוב הישראלים כסף לעבור את אפריל. המבחן הכלכלי האמיתי יגיע בחודש מאי.

אם נגיע לחודש מאי, כלומר שבועיים אחרי תום הפסח, ולא תהיה תכנית יציאה ברורה, המשמעות תהיה פריקת כל עול. אנשים לא ישבו עוד בבית, בוודאי לא אנשים שמצבם הפיננסי קשה מאוד. כלכלה היא מערכת מורכבת של ציפיות. אם הממשלה תצליח לנהל את ציפיות הציבור, ובעיקר להיות שקופה וברורה מבעוד מועד, הציבור ישתף פעולה. ואם לא, אז לא. ואז הנזק הבריאותי יהיה כבד מאוד.

זה נכון לעצמאים – שרק מיעוטם, כ-50 אלף איש – יקבלו את המענק המקסימלי. היתר יאלצו להסתדר. זה נכון לשכירים שיגלו שדמי האבטלה בקושי מספיקים להחזיק את הראש מעל למים. זה נכון בחברה הבדואית, היכן שהאמון במדינה נמוך מלכתחילה והנגישות לתקשורת ולמערכות רווחה נמוך מאוד. זה נכון בדרום תל אביב, היכן שיותר מ-10 אלף פליטים שמוגדרים "אינם ברי גירוש" אינם מקבלים כעת שום מענה מצד גורמי רווחה. כל אלה עלולים להיות מוקדי התפרצות, ונדמה שהממשלה לא מנהלת את העניין הזה לפי שעה כלל.

ממש כמו שבמלחמה בנגיף הצעד הראשון הוא סגר וריחוק חברתי כולל, ואחרי זה זיהוי של מוקדי התפרצות מקומיים ומתן מענה מקומי להם, כך צריך להיות גם הסיוע הכלכלי. כרגע המדינה הבטיחה סוג של שמיכה כלכלית קצרה לכולם. לשכירים המובטלים, לעצמאים שאיבדו הכנסות, לעסקים הקטנים, למקבלי הקצבאות. קחו כולם, אבל ממש קצת.

יהיו ענפי כלכלה שיחזרו מוקדם יותר לעבודה, ויהיו אחרים שייקח להם עוד הרבה מאוד זמן. לאנשים שנמצאים בענפים האלה צריך לעזור יותר מאנשים לאנשים שנמצאים בענפים שיחזרו ראשונים

זה לא יחזיק לאורך זמן. גם משום שהממשלה לא יכולה לשפוך סכומים כאלה יותר מחודש ומשהו, וגם משום שזה לא עוזר. אם באמת תוכנית היציאה מהסגר תעבוד כפי שציינתי למעלה, זה אומר שיהיו ענפי כלכלה שיחזרו מוקדם יותר לעבודה, ויהיו אחרים שייקח להם עוד הרבה מאוד זמן. לאנשים שנמצאים בענפים האלה צריך לעזור יותר מאנשים לאנשים שנמצאים בענפים שיחזרו ראשונים.

מנגנון דמי האבטלה הוא כזה – מי שיחזור לעבוד יפסיק לקבל דמי אבטלה. אבל מתישהו דמי האבטלה ייגמרו גם למי שעדיין ישארו בלי עבודה. כנ״ל לגבי העצמאים. משרד האוצר צריך להתחיל לחשוב איך הוא מתאים את רשת הביטחון הכלכלית של ישראל בדיוק כמו ההתערבות הרפואית שנעשית באופן ספציפי. לא כולם מקבלים מכונות הנשמה, לא כולם זקוקים לטיפול נמרץ. בדיוק אותו הדבר במישור הכלכלי.

משרד הבריאות מנסה לנהל את האירוע הבריאותי, אבל נדמה שהצד הלוגיסטי גדול עליו. התוכניות הכלכליות מעוצבות בידי ראש הממשלה כמעט בעצמו, חרף העבודה של דרגי המקצוע. לראש הממשלה יש את מלוא הסמכות לעשות כן, אבל היינו מצפים שהדברים לא ייעשו בשליפות. התוספת החד פעמית לקצבאות הזקנה לילדים ונכים הייתה שליפה.

עלות המענקים מוערכת בכשני מיליארד שקל. גם אם מחלקים את הסכום הזה, לא עדיף לחלק אותו למי שבאמת זקוקים לו יותר מאחרים?

השליפה הזו נולדה כשמנכ״ל הביטוח הלאומי מאיר שפיגלר נפגש ביום רביעי עם שר האוצר משה כחלון והציג לו את הרעיון. כחלון זימן אליו את הפקידים הבכירים שלו, מנכ״ל המשרד שי באב״ד וראש אגף תקציבים שאול מרידור. השניים אמרו לו שזו תוכנית לא צודקת ולא יעילה – היא אומנם מזרימה כסף מהר, וזה היתרון שלה, אבל להרבה מאוד אנשים שלא זקוקים לו. עלות הצעד הזה מוערכת בכשני מיליארד שקל. גם אם מחלקים את הסכום הזה, לא עדיף לחלק אותו למי שבאמת זקוקים לו יותר מאחרים?

הפער הדיגיטלי של הביטוח הלאומי

הביטוח הלאומי מחזיק כמויות של מידע על ההכנסות של כל הישראלים כולם, אולם זה מידע לא מאורגן, ולא ניתן לניתוח מהיר ויעיל. לו היו לביטוח הלאומי יכולות דיגיטליות מתקדמות של ניהול מידע וניתוחו, לא היה צורך במתן התוספת הזו באופן גורף.

לי יש שני ילדים ואני עתיד לקבל 1,000 שקל כתוצאה מהמהלך הזה, למרות שלא איבדתי את מקום העבודה. פנסיונרים רבים ששום דבר לא קרה להכנסות שלהם מפנסיה יקבלו תוספת של 1,000 שקל למרות שאין להם שום צורך בה. באותה עת, אנשים רבים יאנקו באמת תחת המשבר הכלכלי שנגרם מהסגר והקורונה. הם אכן זקוקים לכסף.

נניח שראש הממשלה החליט שחבילת הסיוע של 80 מיליארד שקל (מתוכם, חצי מתקציב המדינה בפועל והיתר ערבויות להלוואות) אינה מספיקה ושיש צורך ב-2 מיליארד שקלים נוספים, שזו העלות של התוספת החד פעמית לקצבאות. לא עדיף לחלק את הכסף הזה לאנשים שזקוקים לו יותר מכל?

הביטוח הלאומי מחזיק כמויות של מידע על ההכנסות של כל הישראלים כולם, אולם זה מידע לא מאורגן, ולא ניתן לניתוח מהיר ויעיל. לו היו לביטוח הלאומי יכולות דיגיטליות מתקדמות של ניהול מידע וניתוחו, לא היה צורך במתן התוספת הזו באופן גורף

לו לממשלה בישראל היו יכולות דיגיטליות מתקדמות, החלמאות הזו היתה יכולה להימנע. במסגרת חבילת הסיוע האוצר הבטיח להקצות 300 מיליון שקלים לשדרוג היכולות הדיגיטליות של הממשלה. כולי תקווה שבמשבר הבא נהיה מוכנים יותר ולו מהבחינה הזו.

העתיד שלנו משלם על המשבר הנוכחי

כל מה שכתבתי עד כאן עולה כסף. המון המון כסף. כל עוד הפעילות הכלכלית של המשק נמצאת ב-50%, ואולי אפילו פחות, לממשלה אין מספיק הכנסות בשביל לממן את כל זה. כמעט כל המסים נפגעו: מס הכנסה (כי רבע מכח האדם אינו עובד), המע״מ (כי עסקים מפסיקים את הפעילות שלהם, וכי אנחנו צורכים פחות), מס חברות (כי הפעילות עצרה בענפים רבים), מס הדלק (כי אנשים אינם נוסעים כמו קודם), ומסים נוספים.

החור הזה בהכנסות המדינה מחייב את החשב הכללי במשרד האוצר, האיש שמנהל את קופת המדינה, להביא כסף מאיפשהו. מאיפה? מהעתיד. החשב הכללי רוני חזקיהו לווה בשבוע שעבר חמישה מיליארד דולר בשביל להתחיל לממן את כל הוצאות המדינה. אבל לסיפור הזה יש מחיר.

החשב הכללי לווה את הכסף הזה בחו״ל, בדולרים. על הלוואות צריך לשלם ריביות. ובמקרה הזה, שני מיליארד דולר נלקחו בהלוואה ל-10 שנים, עוד שני מיליארד דולר ל-30 שנה, ועוד מיליארד דולר ל-100 שנה. הריביות על ההלוואות האלה גבוהות, יותר גבוהות ממה שהממשלה היתה משלמת לו היא הייתה לווה את הכסף הזה בישראל, מגופי הפנסיה.

בפרט, הריבית על ההלוואה ל-100 שנה, גבוהה למדי – כ-4.5%. המשמעות היא כי בכל שנה במאה השנים הקרובות – הממשלה תצטרך לשלם 45 מיליון דולר, שהם כ-160 מיליון שקל, כל שנה, בריבית על ההלוואה הזו. 

כל שקל שהולך להחזיר הריבית הוא שקל שלא הולך לחינוך, רווחה, תחבורה או כל שירות ציבורי אחר. החובות האלה והריביות האלה הם בעצם הלוואה מהעתיד בשביל לממן את ההווה

הכסף הזה יגיע מתקציב המדינה. החוב עצמו של ישראל אמנם נמוך ביחס לעולם (כ-60% מהתוצר) אבל ההוצאה שלנו על ריבית כפולה מזו של ממוצע מדינות ה-OECD. כבר היום הוצאות הממשלה על החזרי ריבית מגיעים ל-39 מיליארד שקל. זה ״המשרד״ הרביעי בגודלו אחרי ביטחון, חינוך ובריאות. כל שקל שהולך להחזיר הריבית הוא שקל שלא הולך לחינוך, רווחה, תחבורה או כל שירות ציבורי אחר. החובות האלה והריביות האלה הם בעצם הלוואה מהעתיד בשביל לממן את ההווה.

הכסף אינו אינסופי. החשב הכללי יצטרך ללוות לפחות כ-100 מיליארד שקל עד סוף השנה בשביל לממן את תוכניות הסיוע וכל הוצאות הממשלה על מערכת הבריאות והמערכות האחרות. זה הרבה מאוד כסף. את רוב הסכום זה הוא צפוי ללוות בשוק ההון הישראלי, כלומר מגופי הפנסיה שלנו. גם להלוואות האלה יהיה מחיר – כלומר, ריבית – וגם הן יידחקו אל תוך תקציב המדינה בשנים הבאות.

זה אומר שכבר בקרוב, אחרי הקמת ממשלה חדשה, משרד האוצר יביא לכנסת את תקציב 2020 לאישור. הוא צפוי לכלול קיצוצים תקציביים, ובעיקר קיצוצי שכר במגזר הציבורי, בשביל להקטין את הצורך של החשב הכללי ללוות כסף מן העתיד. אבל זה לא יהיה הסוף. אחרי שכל זה יהיה מאחורינו, בשביל להחזיר את כל ההלוואות האלה, הממשלה תעלה מיסים. איזה מיסים? מה שיצליחו. אם יצליחו, ינסו לבטל פטורים ממס – כל פטור שרק אפשר – כי זה עדיף על פני העלאת מיסים. אבל לכל פטור יש לובי. אם קבוצות הלובי האלה יצליחו להדוף את ביטול הפטורים, התוצאה תהיה העלאות מיסים.

החלופה שאסור לנקוט בשמה

יש חלופה לכל ההלוואות האלה, או לפחות לחלקן. החלופה היא טאבו, משהו שלא רק שלא מדברים עליו, גם אסור לחשוב עליו. קצת כמו וולדמורט. החלופה היא הדפסת כסף.

הדפסת כסף, יודע כל מי שמשלים שנה א׳ בתואר הראשון בכלכלה, היא דבר רע. זהו מדרון חלקלק, שבסופו של דבר גורם לממשלה להתמכר להדפסת כסף, מה שיוצר אינפלציה בלתי נשלטת במשק. כך קרה בממשלות בגין עד למשבר של 1985, עם אינפלציה שנתית של יותר מ-400%. אז, ב-1985, הדפסת הכסף נאסרה בחוק, והטראומה הקשה מאז ממשיכה לאחוז בבנק ישראל עד היום.

יותר ויותר כלכלנים חושבים שבמצב הנוכחי, שהוא מצב קיצוני לכל הדעות, יש מקום להדפסת כסף, גם אם מוגבלת

איך זה עובד? אם יש לכם 100 שקל בבנק, ופתאום באה הממשלה ונותנת לכם עוד 100 שקל, בעל הסופרמרקט לא פראייר. הוא יעלה את המחיר ב-100 שקל. וכך ערך הכסף שבידיכם - יורד. אם התהליך הזה ארוך מספיק ונרחב מספיק, וגבוה מקצב צמיחת המשק, המשמעות היא אינפלציה. ואף אחד לא רוצה להגיע לשם. אגב, זה יקרה גם מהגדלת הגירעון בלי הדפסת כסף אם הצמיחה הכלכלית לא תחזור.

אלא שיותר ויותר כלכלנים חושבים שבמצב הנוכחי, שהוא מצב קיצוני לכל הדעות, יש מקום להדפסת כסף, גם אם מוגבלת. פרופסור ערן ישיב מאוניברסיטת תל אביב, למשל, הציע שהדפסת כסף תהיה מותרת, אבל תהיה נתונה אך ורק בידי בנק ישראל, ולמשך זמן קצוב מראש של 90 יום בלבד.

בבנק ישראל סבורים אחרת. המשנה לנגיד בנק ישראל אנדרו אביר הסביר לי השבוע שהדפסת כסף היא מנגנון חלקלק. אתה יודע איפה אתה מתחיל, ולא יודע איפה אתה מסיים. האם גם מלחמה מצדיקה הדפסת כסף? בכל מקרה, מסביר אביר, אין בזה בכלל צורך, כי הממשלה יכולה ללוות כסף מגופי הפנסיה. זה אולי נכון כעת, אבל לא בטוח שיהיה נכון כשנגיע לסכומים כמו 100 מיליארד. ובכל מקרה, יהיה לזה מחיר בתקציבי עשרות השנים הבאות.