אבו מאזן בכינוס ברמאללה
צילום: אי-פי

בעולם הערבי מאותתים לאבו מאזן: עשית את שלך, אתה יכול ללכת

אחרי 20 שנה נסדקה החומה של יוזמת השלום הערבית שחיברה בין הסכם עם הפלסטינים לנורמליזציה עם ישראל • זה לא היה יכול לקרות בלי טראמפ, האביב הערבי ונתניהו – אבל גם בלי הטעויות הקשות שנעשו ברמאללה • יו"ר הרשות הפלסטינית בחר בנתק עם הממשל בוושינגטון וקיבל שיעור לחיים
גל ברגר, פרשנות
14 באוגוסט 2020
14:06

טעיתי. לא חשבתי שמדינה ערבית כלשהי תהיה מספיק אמיצה כדי לשבור את הטאבו. מאז שהוצגה היוזמה הערבית לשלום, לפני כמעט 20 שנה, היא היוותה את המצפן של העולם הערבי. זו שקבעה: קודם כל נסיגה ישראלית והסכם עם הפלסטינים, ורק אחר כך נרמול של היחסים בין ישראל למדינות ערב. כולן נצמדו לנוסחה הזו, והאמנתי שכל עוד היא על השולחן הן לא יסטו ממנה בגלוי, גם אם במחשכים התנו אהבים עם ישראל. סברתי שהן יחששו מהציבור וממה יגידו אחיהם בעולם הערבי, מהטחות הבגידה והסכין בגב שידביקו להן הפלסטינים.

טעיתי ונתניהו צדק. הוא ראה את מה שלא ראיתי ויש לתת לו את מלוא הקרדיט. נכון, ראש הממשלה מדבר על "הסכם שלום", והאמירויות מדברות על "שיתוף פעולה והנחת מפת דרכים לעבר כינון מערכת יחסים בילטרלית". אבל כפי שאמר אמש ראש הממשלה במסיבת העיתונאים בהקשר אחר – התוויות לא באמת משנות אלא המהות. שם, טובים יחסים נורמליים הכוללים חילופי שגרירים וטיסות הדדיות וקשרי מסחר ושיתופי פעולה בפועל, על פני כותרת של הסכם שלום ריק מתוכן.

כמעט 20 שנה חלפו מאז שחתם העולם הערבי על הכתובה עם הפלסטינים, היוזמה הערבית לשלום, והנה עתה הוא נפרע ממנה. גם אם זו רק הסנונית הראשונה, היא אולי מסמנת את העתיד לבוא. איחוד האמירויות עשו את הצעד האמיץ הראשון וכעת עוררו בוודאי את בלוטות הגירוי של מדינות אחרות במפרץ. בראש ובראשונה בחריין ועומאן. אחר כך אולי חלקים מצפון אפריקה וסודאן.

האמירויות הבקיעו את החומה שמנעה עד היום כינון יחסים נורמליים או נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב. אמת, דרושה עוד כברת דרך ואנו רק בראשיתו של תהליך שאין לדעת את סופו. אך הבקיעים הראשונים בסכר שהפריד בינינו לבין שכנינו, כבר מתחילים להזרים מים חדשים שאולי ישנו את פני האזור. בכל זאת, מזרח תיכון חדש, זה מה שרבים פיללו לו שנים. חשבנו שזה יבוא רק דרך הפלסטינים, מסתבר שיש גם דרכים עקיפות.

בדיעבד, הסימנים המעידים היו מרוחים על הקיר. עוד מהביקור הפומבי של ראש הממשלה בנסיכות עומאן לפני כשנתיים. ביתר שאת מהרגע שממלכת בחריין במפרץ הפרסי אירחה לפני שנה וחודשיים את ועידת ההשקה של הפרק הכלכלי בעסקת המאה של טראמפ. אבל הציניות השתלטה על התקווה, היא סימאה עיני רבים מלראות את השינוי, ובכך חטאנו אני ואחרים.

כל זה כנראה לא היה יכול לקרות בלי ממשל טראמפ – המנוע העיקרי של השינוי באזור עם תמיכה בלתי מתפשרת בישראל. רם לכך גם השינוי שהתחולל בעולם הערבי בשלושת העשורים האחרונים מאז הסכמי אוסלו. בפרט לאחר הטלטלה המזרח תיכונית שהחלה ב-2011 וזכתה לשם "האביב הערבי" ובמידה רבה נמשכת עד היום. זה לא היה יכול לקרות בלי האיום האיראני שהביא את מדינות המפרץ ומדיניות סוניות אחרות לצופף שורות ביחד עם ישראל. ולא היה יכול לקרות בלי ראש ממשלה אחד שהצליח לראות למרחוק, לחשוב מחוץ לקופסא ולשבור עם הנשיא התומך הנלהב מאמריקה את הפרדיגמה המדינית שמשלה בכיפה הבינלאומית כמה עשורים.

זה גם לא היה יכול לקרות בלי הטעיות הקשות בהתנהלות שעשתה ההנהגה ברמאללה.

הצעד של איחוד האמירויות, האיתותים מעומאן ובחריין, ועוד, לא הותירו מקום לספק: העולם הערבי זרק את אבו מאזן והזרם הפלסטיני שהוא מייצג אל מתחת לגלגלי האוטובוס. לפני עשרות שנים אמר מי שאמר: "מדינות ערב מוכנות להילחם בישראל עד הפלסטיני האחרון". האמירה הזו איבדה רלוונטיות מזמן, העולם הערבי לא מוכן להילחם בישראל נקודה. הזמנים השתנו, והעולם הערבי שינה את פניו. גם המשטרים עצמם, וגם בקרב הציבור אפשר לראות שינוי. די בהתבוננות בכתבות הייחודיות של עמיתי רועי קייס, שמביא באופן רציף את "קול העם" מהעולם הערבי כבר שנים כדי להבין שישראל כבר מזמן לא נתפסת אויב בעיני חלקים שונים מהציבור.

מי שקפא על מקומו בעשרות השנים האחרונות הייתה ההנהגה הפלסטינית. גם היא – כמו פרשנים רבים – לא השכילה להפנים את השינוי ולסגל עצמה לעולם החדש שהולך ומתפתח לנגד עינינו. אבו מאזן ואנשיו עד היום עדיין נאחזים ביוזמה הערבית כבקרנות המזבח. יוזמה ערבית שהעולם הערבי עצמו כבר החל מתפרק ממנה. שנים רבות הוא עושה זאת בחשאי, ומאמש גם בגלוי.

בכירים פלסטינים ששוחחתי עמם בשנה האחרונה נשבעו באוזניי שלמרות הסימנים שהיו מרוחים על הקיר, מדינות ערב התחייבו בפניהם שלא להישבר – שלא לפרוץ את החומה. חלק מהבכירים ברמאללה הגיבו בגיחוך לטענות נתניהו על קשרים חדשים שהולכים ונרקמים בין ישראל לשכנותיה. "בוא נראה אותן אומרות זאת בגלוי", שמעתי אותם יותר מפעם אחת. הם סיפרו על מסרים הפוכים שהם מקבלים במוקטעה. הם היו שאננים מדי, סברו שהעולם הערבי לא יעז. הוא לא ישליך את אבו מאזן ושאר קשישי אוסלו לעת זקנה.

הצעד של איחוד האמירויות, האיתותים מעומאן ובחריין, ועוד, לא הותירו מקום לספק: העולם הערבי זרק את אבו מאזן והזרם הפלסטיני שהוא מייצג אל מתחת לגלגלי האוטובוס

אבו מאזן היה יכול אולי למנוע זאת. לו רק היה מרים טלפון לאמריקנים ואומר להם: בואו נדבר. נכון, עסקת המאה של טראמפ דורסת ברגל גסה הרבה ממה שהפלסטינים חלמו עליו לאורך השנים, אבל היא גם נותנת להם הרבה ממה שאין להם כיום ולא היה להם אף פעם. לו רק היה מתקשר ומבקש לפתוח בשיח עם האמריקנים, לנסות ולשפר את הנוסחה שהציעו, להציג הסתייגויות. הוא היה מביא לדחיית הסיפוח גם בלי עריקת איחוד האמירויות מהמחנה. שכן האמריקנים אמרו לו שהסיפוח יידחה אם רק יסכים לדון איתם על עסקת המאה. בסבירות גבוהה גם היה מצליח להמתיק את הגלולה המרה שבעסקה הזו.

אבל אבו מאזן בחר להישאר אבו מאזן. הוא בחר בנתק. ניתק מגע עם הממשל בוושינגטון, בחר להיעלב, להסתגר פנימה ולהראות פרצוף זועף. בתקווה שלא יהיו סדקים בחומה הערבית כמו אלה של אמש. בסביבתו היו גם כאלה שלא היו משוכנעים שזו הדרך. עלבון מעולם לא היה אסטרטגיה, וברמאללה למרבה הצער הוא הפך לאידאולוגיה. עלבון כתוכנית עבודה זה אולי לוקסוס של אנשים פשוטים ביחסי חברות שעולים על שרטון. הוא לא יכול להפוך לתוכנית עבודה של מדינאי החותר כביכול להביא מדינה לעמו. גם אם מדינה מינוס.

יושב ראש הרשות הפלסטינית קיבל אמש שיעור בחיים. שיעור קשה מנשוא. לפני תשע שנים בראיון בלעדי שערכתי עמו בלשכתו ברמאללה מייד אחרי רצח משפחת פוגל באיתמר, חזרתי איתו לימי אולמרט. אותו אולמרט שהציע לו ב-2008 יותר מחצי המלכות. "מדוע לא ניצלת את ההזדמנות אז ולא חטפת את ההצעה והלכת להסכם? מדוע אדוני מעדיף 100 אחוז כיבוש על פני שני שליש שלום? קח מה שנותנים לך ותמשיך אחר-כך לנסות ולשפר עמדות", אמרתי לו אז. הוא השיב שמהיכרותו עם הישראלים, אם ייקח עכשיו שני שליש שלום, לעולם לא ישיג את השליש הנותר. הוא בחר להמתין.

אך ההיסטוריה לא שיחקה לפי סימני הדרך שניסה אבו מאזן להכתיב לה. המציאות האזורית שינתה את פניה בעוד הוא נשאר בשלו. קיפאון מחשבתי ועמידה במקום הם לא דרך חיים. החיים ממשיכים ואבו מאזן עדיין, גם בראשית העשור השלישי של המאה ה-21, תקוע באוסלו מהמאה הקודמת. העולם הערבי כבר לא מחכה לו, ואמש כאמור הייתה הסנונית הראשונה. השכנות החלו לאותת לו: עשית את שלך אבו מאזן, אתה יכול ללכת.