הרשימה המשותפת
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות: למה המשותפת הצביעה נגד ההסכם עם האמירויות?

ההצבעה נגד ההסכם עם איחוד האמירויות תזכה את חברי המשותפת בכבוד מלכים במוקטעה ברמאללה, אבל ספק אם לשם כך ציבור המצביעים שלהם שלח אותם לכנסת
ריאד עלי, דעה
17 באוקטובר 2020
15:05

השבוע אישרה כנסת ישראל את הסכם השלום עם איחוד האמירויות. 13 חברי כנסת התנגדו להסכם - חברי הרשימה המשותפת. אני בהחלט מבין את הרציונל של ההצבעה הזאת. השלום במזרח התיכון, לפי הרשימה המשותפת והרשות הפלסטינית, חייב לעבור קודם כל דרך פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. עדיין, אני מתקשה להבין איך הצבעה זו יכולה לשרת את קהל המצביעים ששלחו את הנבחרת של הרשימה המשותפת לכנסת. אני יותר מתקשה לראות איך ההצבעה הזאת מקדמת את המטרה שלשמה המפלגה המשותפת התנגדה להסכם, קרי פתרון שתי המדינות - ואלה השאלות המונחות על השולחן.

אם המטרה הסופית של הרשימה המשותפת להגיע לשלום המושתת על פתרון שתי המדינות, מדוע חבריה לא פועלים לפי ההיגיון שפתרון זה מחייב?

והרי יום אחרי הקמת מדינת פלסטין, ציבור המצביעים הפלסטינים אזרחי ישראל - ששלח את חברי המשותפת לכנסת - אמור, פיזית לפחות, להישאר בתוך ישראל לבד, מול היהודים ומול מדינת ישראל. יום אחרי הקמת מדינת פלסטין, הפלסטינים בישראל יתעוררו למציאות שבה, רחמנא ליצלן, ישראל היא המדינה שלהם ולא פלסטין. העם היהודי הוא העם שאיתו יהיו חייבים לחיות ולהתנהל ביום יום, וממנו הם יבקשו את השוויון המיוחל.

יום אחרי הקמת פלסטין, לפלסטינים בישראל לא תהיה אופציה אחרת חוץ מלשאוף להיות ישראלים. אחרת, למה מלכתחילה לרצות בשתי מדינות? יום אחרי הקמת פלסטין, הפלסטינים במדינת פלסטין יהיו שקועים עד הצוואר בבניית המדינה שלהם ואיחוי הקרעים שהסדר שתי המדינות גרם בתוכם, והדבר האחרון שיעניין אותם זה גורלם של הפלסטינים שנותרו מאחור בישראל.

את זה הפלסטינים בישראל יודעים, ועל כן נשאלת השאלה שהתחלנו בה. אם המטרה הסופית של הרשימה המשותפת להגיע לשלום המושתת על פתרון שתי המדינות, ישראל פלסטין, מדוע חבריה לא חושבים ולא פועלים לפי ההיגיון שפתרון זה מחייב? כי אם זו אכן המטרה אני תוהה מדוע הרשימה המשותפת לא מנסה כבר היום - בעצם מאתמול - להתכתב עם העתיד שהיא חותרת אליו? זה העתיד שאמור לחבר אחת ולתמיד בין הפלסטינים לישראלי שבתוכם. זה העתיד שאמור להתיר את המתח בין הזהות הלאומית לאזרחית שלהם. זה העתיד שיאפשר להם להניף את דגל פלסטין ולא כאקט מתגרה ביהודים, ובו בזמן להניף את דגל ישראל מבלי להרגיש כבוגדים בעם שלהם. 

אין זה סוד כי הציבור היהודי בישראל זז מאוד ימינה בשלושת העשורים האחרונים. צריך לומר ביושר כי התזוזה הזאת ימינה, נובעת בחלקה הגדול מהבעת אי אמון בכוונת הפלסטינים להגיע לפתרון שתי המדינות. גל הפיגועים שבא אחרי הסכמי אוסלו היה המחשה כואבת להרבה ישראלים מהשמאל ומהמרכז שאין פרטנר בצד השני. הפיגועים אחרי אוסלו היו הוכחה להרבה יהודים כי הפלסטינים לא נלחמים בכיבוש, כי אם ביהודים באשר הם והיכן שהם.

חברי המשותפת הבטיחו פוליטיקה שזוכרת חסד נעורים לאמא פלסטין ועדיין נכונה להפגין חיבה לאמא החורגת ישראל. לפחות בינתיים, ההבטחה הזאת רחוקה מלהתממש

המפלגות הערביות והרשימה המשותפת, כמייצגים נאמנה של הרחוב הפלסטיני בישראל, יכלו ויכולים לקחת תפקיד אקטיבי בהפגת החשש היהודי. הם יכלו ועדיין יכולים להפוך את עצמם לגשר מחבר בין שני העולמות שלהם, הפלסטיני והישראלי. תחת זאת, כדבריו של שר החוץ המנוח אבא אבן, הם לא פספסו מעולם הזדמנות לפספס הזדמנות. תמיד, אבל תמיד, הם דאגו להבליט את הפלסטיני שבתוכם כאקט מתגרה ביהודים. במקום להפגין נגד חוק הלאום, בהיותו חוק שפוגע בכמיהה שלהם להיות אזרחים ישראלים שווים, הם הניפו את דגלי פלסטין כהכרזה על המציאות החלופית שהם לכאורה, חותרים אליה. כך לפחות זה הובן בעיניים יהודיות.

אני לא טוען שעל הרשימה המשותפת היה להצביע בעד ההסכם עם איחוד האמירויות, אבל מה לגבי הימנעות מהצבעה? הימנעות מהצבעה הייתה משיגה שני דברים במקביל. הראשון, מיועד לאוזניים הפלסטיניות והיהודיות כאחד, דבקות במטרת העל, פתרון שתי המדינות כתנאי הכרחי לשלום כולל ואמיתי. השני, מסר ליהודים בישראל שהם, כפלסטינים בישראל, לא מתנגדים לעקרון השלום המבוסס על הכרה בישראל, וכי הם רואים עין בעין עם היהודים את האינטרסים של המדינה, הביטחוניים, הכלכליים והבין לאומיים.

ההצבעה נגד ההסכם עם איחוד האמירויות תזכה את חברי הרשימה המשותפת בכבוד מלכים במוקטעה ברמאללה, אבל אני בספק גדול אם לשם כך ציבור המצביעים הפלסטיני-ישראלי שלהם שלח אותם לכנסת. ערב הבחירות הם הבטיחו לציבור הזה פוליטיקה אחרת, פוליטיקה צופה פני עתיד, פוליטיקה מתגמשת אל מול מציאות משתנה. פוליטיקה שזוכרת חסד נעורים לאמא פלסטין ועדיין נכונה להפגין חיבה לאמא החורגת ישראל. לפחות בינתיים, ההבטחה הזאת רחוקה מלהתממש.