עשרות אלפים מפגינים בתל אביב, 6.8.11
צילום: דימה וזינוביץ', פלאש 90

העם, דרש, צדק חברתי: האם המחאה של 2011 הייתה הצלחה או כישלון?

עשור אחרי המחאה החברתית, חזרנו לא אל האנשים שהחלו אותה - אלא לאנשים שהיא שינתה להם משהו בחיים. שמענו מהם איפה הם היו במחאה, מה קרה להם שם, ומה יצא להם ממנה?
חיות כיס
10 ביולי 2021
11:54

לפני עשר שנים בדיוק, בשנת 2011, מהפכות התלקחו בכל העולם. האביב הערבי התחיל את הגל שהלך וגדל - מתוניסיה עד ספרד, מיוון עד וול סטריט. בוקר אחד, ב-14 ביולי 2011, צצו כמה אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. המחאה בערה במשך שלושה חודשים, התפשטה לכל הארץ. ואז דעכה. 

העם, דרש, צדק חברתי | חיות כיס

ראשית הסיפור על מנהיגי המחאה הפך למיתולוגי, כמו גם הוויכוח האם הצליחה או לא. הפעם, ניסינו להביא משהו קצת אחר. לא את האבן שפגעה במים, לא את מי שהקימו את האוהלים הראשונים, אלא את האדוות הסובבות. איך האירוע הזה השפיע על החיים של אלפי אנשים, גם כאלו שלא הפכו להיות חברי כנסת. עשר שנים אחרי המחאה, הלכנו לדבר עם אנשים שבאותו קיץ לוהט - קרה להם משהו מעניין.

המסר שמשהו לא לגמרי עובד

"קשה לזכור את הפעם הראשונה. כי זה כזה התחיל בטיפין טיפין. אבל אני כן זוכר את הפעם הראשונה שהלכנו לשם, ואז קלטנו שוואלה, מצאנו מקום", מספר מנדי גרוזמן. גרוזמן מגיש היום יחד עם אלי ביתאן את תוכנית הבוקר מנדי-ביתאן ברדיו כאן מורשת של תאגיד השידור הישראלי. את שנת  2011 הוא זוכר יותר כשנת תשע"א, בתור מי שהיה אז בחור בשלהי מסלול הישיבות החב"די, במה שנחשבה תקופת השידוכים שלו.

"כמה חברים שלי התחתנו, וזו הייתה תקופה שקצת חיפשתי את עצמי באיזשהו מקום, ואז החלה המחאה החברתית", הוא מספר. "12-11 בלילה, עד הבוקר. זו הייתה פשוט חוויה, בלי קשר לפונקציה שהיא מילאה עבורי. הזדמנות לדבר כל הלילה עם המון אנשים, מכל הסגנונות. הסתובבנו שם בין כולם, בחורים עם חליפות, כובעים וחולצות לבנות. פתאום קיבלו אותנו. היו כל כך הרבה סוגים".

עוד מספר גרוזמן שהשדרה הייתה ממש עיר, עם סדר יום וכללים משלה. חלק מהאנשים היו שם שבועות ארוכים, והתפתחה בה כבר סוג של שגרה. שעות של קריאות במגפון, שעות שצריך לשמור על השקט: "היו אנשים שעבדו, מלצרו, שהיה להם מה לעשות וללכת אליו בבוקר".

המסר הכללי שהדהד באוויר היה שמשהו לא לגמרי עובד, לא לגמרי תקין. הוא מספר שהשאלות היו גדולות, אבל האווירה הייתה טובה: "אני זוכר שאיתמר בן גביר הסתובב שם והיו שיחות קורעות מצחוק. כמעט שלא היו שם מריבות, אני לא זוכר אפילו פעם אחת ויכוח אישי. ביליתי שם שעות, כמעט כל לילה".

לדבריו, הפערים המחשבתיים בין האנשים היו גדולים. היו שם שמאל וימין כלכלי עם רעיונות שונים לחלוטין, אך מה שאיחד הייתה התחושה שמשהו צריך להשתנות, ושיש דברים שחייבים לעלות על סדר היום. "אני זוכר שזאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שכלכלה זה לא מספרים, אלא הרבה יותר מזה. דיברו על בריאות, ועל מה זה כסף בכלל ומה הוא מבטא. הנושא הזה הונגש פתאום לכל אחד והיה מרתק".

"המחאה הייתה הגפרור, הדלקנו את הגפרור והקרקע התחילה לבעור"

איציק אלרוב, יועץ תקשורת ופעיל חברתי, היה ממובילי המחאה ב-2011. אז הוא היה אב צעיר בן 25 לילדה בת שנה וחצי, ועבד בחברת ביטוח. "באחת השיחות בעבודה, דיברנו על המחירים המטורפים בסופר", הוא מספר. "אני מגיע מהעולם החרדי ואני יודע איך הציבור החרדי נאבק בתאגידים כלכליים שמאיימים על הצביון ודרך החיים שלו. אני עושה אחד ועוד אחד ואומר לעצמי - יש פה הזדמנות. אפשר לחבר בין דרך הפעולה של הציבור החרדי לבין מאבק ציבורי כללי. הכול בחסות הפייסבוק".

השדרה הייתה ממש עיר, עם סדר יום וכללים משלה. חלק מהאנשים היו שם שבועות ארוכים, והתפתחה בה כבר סוג של שגרה

אלרוב מחליט לפרסם על אירוע בפייסבוק וקורא לאנשים להצטרף. לדבריו, באותה נקודת זמן הישראלים  לא היו צריכים אותו שיספר מה הבעיה, אדי הדלק היו באוויר: "כל שני וחמישי חברה אחרת הודיעה שהיא מעלה את המחירים. שלוש שנים קודם, ב-2008, מחירי הדיור החלו להשתולל, והכול היה באוויר. מה שקרה במחאה זה הגפרור, אנחנו הדלקנו את הגפרור והקרקע החלה לבעור".

ביוני 2011 מחאת הקוטג' החלה להתפשט בפייסבוק. הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב החליטו לצאת למלחמה נגד הקוטג' בפרט, ומוצרי החלב של תנובה בכלל. הם קראו תיגר על עידן המונופלים של מדינת ישראל, וקראו למהפכה צרכנית. או כפי שהם קראו לזה: "חלב זה לא זהב".

אלדד ויינברגר עבד אז במשרד הפרסום של מקאן, והיה מנהל הקריאייטיב של תנובה: "הדבר הזה הכה בנו כרעם ביום בהיר. בפייסבוק פתחו קבוצה שקראה להימנע מרכישת קוטג' במחיר הנוכחי. אני יושב במשרד ורואה שהדבר הזה מתגלגל, והולך וגדל. זה הופך מקבוצת פייסבוק לכותרת ראשית בחדשות ולראיונות עם ראשי תנובה". 

זמן קצר לאחר מכן, מחאת הקוטג' הופכת להיות מחאת האוהלים, וכל שדרת רוטשילד מתמלאת. הרחוב מדבר על יוקר המחיה, על הדיור, על הבנקים ושוק הפיננסים. בתגובה, המפרסמים מבקשים להוריד הילוך ולא לבלוט. "כל השוק היה כמו איילה מול הפנסים", אומר ויינברגר. "הסתכלנו על הדבר הזה ואמרנו - אנחנו נדרסים פה? התגובה הייתה פשוט קיפאון. היה חוסר ודאות מאוד גדול לגבי מתי ובאיזה אופן הדברים יחזרו לעצמם. קרה דבר שהיום נראה מצחיק אבל בזמנו היה מאוד קשה, כי הלקוחות (החברות הגדולות, ח.כ) ביקשו לא לבלוט. הם לא יכלו להרשות לעצמם להתבלט".

שדרת האוהלים ברוטשילד, צילום: לירון אלמוג, פלאש 90שדרת האוהלים ברוטשילד. צילום: לירון אלמוג, פלאש 90

הטלפונים מהלקוחות, שמבקשים לחכות עם הקמפיין, מלמדים שקורה כאן משהו גדול יותר. כדור השלג הולך ומתגלגל והמפרסמים מתחילים להיכנס למגננה: "ככל שהצרכנים והקבוצות בפייסבוק נהיים קולניים יותר - המותגים הופכים להיות שקטים יותר".

כעבור עשרה ימים מפרוץ מחאת הקוטג', שר האוצר דאז יובל שטייניץ מזמן את ראש תעשיית החלב. "אני רוצה להדגיש שאין פה סיפור של רעים וטובים", אמר אז שטייניץ. "יש פה סיפור שצריך לבדוק מה קרה בו, ואם יש משהו שטעון תיקון".

הממונה על התחרות, מיכל הלפרין: "כשפרצה המחאה החברתית לקח לנו כמה שבועות להבין את גודלו של האירוע הזה ואיזה עוצמה יש לו"

אחרי זמן מה, גם הימין הצטרף למחאה, וכמה מהארגונים הבולטים במחנה הימין הביעו תמיכה במאבק. חיזוק מפתיע במיוחד הגיע מאחד - נפתלי בנט, מי שהיה אז מנכ"ל מועצת יש"ע. "הרבה גופים לאומיים יגיעו כדי להביע את ההזדהות עם הצורך האמיתי שקיים פה בכל עם ישראל, משני צידי הקו הירוק", אמר אז מי שלימים יהפוך לאחת הדמויות המשפיעות בפוליטיקה הישראלית. המחאה הגיעה עד חורפיש, שם הוקם מאהל של נציגי העדה הדרוזית.

ב-2011 תום דרומי חכים היה סטודנט למשפטים, ולא ידע שהאסימונים שייפלו לו בקיץ הזה יובילו אותו למקום בו הוא נמצא היום, מנכ"ל הבנק החברתי הראשון "אופק". "כולם היו מעורבים במה שקורה ברוטשילד, לא היה אחד סביבי שלא הלך להפגנות. הייתה תחושה שאתה שותף למשהו אדיר. פוגש חברים ואומר - סוף סוף זה קורה. היינו מסתובבים עם מין חיוך כזה של האסימונים נפלו, ופתאום כל השיח היה סביב זה. אני זוכר שזה היה וואו, סוף סוף גם הציבור יודע לדבר כלכלה חברתית וצדק חברתי, המושגים שהיו הכי טרנדיים אז".

אלפים מפגינים בתל אביב, צילום: רוני שוצר, פלאש 90אלפים מפגינים בתל אביב, 6 באוגוסט 2011. צילום: רוני שוצר, פלאש 90

לדבריו, שינוי כלכלי חברתי היה תחום ששמור למהפכנים, אקטיביסטים, בוגרי תנועות הנוער. ופתאום זה הפך למיינסטרים, דבר שכולם מדברים עליו ומוכנים להיות שותפים לו ולשינוי שלו במציאות. "באחת החתונות באותו קיץ התגלגלה השיחה על מה הדבר הגדול הבא שאנחנו צריכים לעשות, ואני אמרתי: 'אנחנו צריכים להקים בנק קואופרטיבי'. ושם התחלנו את אופק. באותו חודש הצטרפו 1,000 איש.

דרומי חכים הוא אחד המייסדים והשותפים, ובחמש השנים האחרונות משמש כאמור כמנכ"ל הבנק החברתי אופק. "בחלקת האלוהים שלי המהלך הצליח באופן ישיר ומחבר למהפכה החברתית", הוא אומר. "לזה שאנחנו אומרים - בואו, צריך לעשות שינוי בבנקאות ובמערכות הפיננסיות, ואנשים מיד אומרים - אני בפנים. לא ראינו את זה בא. זה לגמרי בעקבות הקיץ של 2011".

את הלהט לשנות הרגישו לא רק הצעירים בחתונות וברחובות תל אביב, אלא גם אנשי העסקים שהסתכלו על התופעה הזאת בהשתאות. "כשפרצה המחאה החברתית לקח לנו כמה שבועות להבין את גודלו של האירוע הזה ואיזה עוצמה יש לו", אומרת מיכל הלפרין, שהיום מכהנת כממונה על התחרות. בשנת 2011, היא הייתה עורכת דין פרטית במשרד עורכי הדין מיתר.

"היה משהו כמעט מרגש מכיוון שהוא סחף המונים, אבל באפס אלימות, בתחושה שאנחנו יוצאים לרחובות במחאה חברתית אמיתית", היא אומרת. "זה לא הפך למשהו חוליגני או בלתי נעים. אני ייצגתי אז את עולם העסקים שבמידה רבה מאוד נגדו הופנתה המחאה החברתית, אבל לא הייתה תחושה ששונאים אותנו. אני עצמי לא הייתי משתתפת פעילה, אבל לקחתי את הילדים לראות איך נראית המחאה".

הדעיכה האיטית

מחירי הדיור המשיכו לעלות, אבל המחאה החלה לדעוך אט אט. "אנחנו יותר מדי נחמדים!", קראו שם. "אנחנו צריכים לעשות יותר בלגן, לא לוותר. מכסים לנו את העיניים!".

איציק אלרוב מספר שהמחאה לא דעכה סתם, ושניסו להפעיל עליהם מניפולציות מכל מיני כיוונים - לפתוח עמותה שתפעל להורדת יוקר המחיה, לממן את המחאה על ידי תורם מיליונר ועוד. "שלחו איזה עסקן שיברר באיזה דרך אפשר להשתיק את הבחורצ'יק הזה", הוא אומר.   

פתאום החלו לכנות את המחאה ואת המפגינים בשמות גנאי: "אנכריסטים", "מחאת הסושי". הזהירו שנתניהו יעשה להם בית ספר במשא ומתן. לפי דפני ליף, אולי הם הגיעו עם יותר מדי נאיביות: "חשבתי שכולם רוצים אותו דבר וגיליתי שהמנגנון הציני הוא מכל הצדדים. אתה נמצא בזירה עם אנשים שהכרת השבוע, לא היינו מודעים בכלל לעובדה שיש אנשים שהם סמויים, שיש פעילי מפלגות שנמצאים במאהל ומנסים לפזר את הדיון".

בנימין נתניהו ויובל שטייניץ ב-2011. צילום: מרק ישראל סלם, פלאש 90

כפי שהמחאה התחילה בעצלתיים – היא גם הסתיימה בגסיסה איטית. "הגיע החורף, והכול פשוט נמוג. המשכתי בחיי, כולם המשיכו בחייהם", אומר מנדי גרוזמן.

בהסתכלות של עשור אחורנית, אנשים מנסים להבין אם המחאה הצליחה או לא. לדברי הלפרין, יש דברים שבהם המחאה הצליחה מאוד, ודברים בהם הצליחה מעט. "אני חושבת שקודם כל היא הצליחה בזה שהצרכנים הבינו שיש להם כוח. כוח להניע מהלכים, חרמות, הפגנות, זו תרבות שנוצרה בעקבות המחאה החברתית והיא חשובה מאוד.

"המחאה שינתה את הלך המחשבה של השירות הציבורי, ואת ההבנה שהוא צריך להיות דרוך לנושאי יוקר המחיה. היא הביאה לצמיחה של הרבה מאוד ארגוני חברתיים. יש גם דברים פרקטיים שקרו - חינוך לגיל הרך, מחירי המלט שירדו בצורה משמעותית. בנושא הדיור מדינת ישראל עוד לא הצליחה, והגיעה העת לעשות חשיבה מחודשת על הנושא הזה".

מנדי גרוזמן טוען בתוקף שהמחאה הצליחה. הצליחה מאוד אפילו. האם בפועל היא הצליחה להשפיע על אנשי הממשל? אולי לא, וזו לדבריו, בעיה שלהם. "המחאה הזו השמיעה קול לא רק באותה נקודת זמן. היא השפיעה על מערכת הבחירות של 2013. יש עתיד של לפיד הייתה הביטוי של רוח המחאה, הדגל של כולנו היה כלכלי, ואפילו בנט של אז דיבר הרבה על התחום הכלכלי. גם ש"ס עשתה קמפיין חילוני כמעט - 'לדאוג למיליונים שמתחת למעמד הביניים'. דרעי עצמו הגדיר את זה כשאמר שמה שתופס היום זה התחום החברתי. מאז ועד היום, הביטויים שהמחאה תבעה הם ביטויים שקיימים בשיח. זו לא הצלחה מטורפת?".