תמיר גילת, עורך דין ואיש עסקים לשעבר, ואפילו שוער כדורגל בעברו, מתמודד עם סרטן כבר יותר מעשר שנים. הוא כבר איבד את אישתו למחלה, ובמקביל חי עם גרורות קטלניות תקופה יוצאת דופן במשכה. בריאיון לגאולה אבן-סער בתוכנית "השבוע" בכאן 11, סיפר על חייו כחולה סופני.
על פי רופאיו הוא מוגדר כפלא רפואי. גילת מתמודד עם האפשרות שכל יום עשוי להיות יומו האחרון. "נשאר לי הלב, הריאות - והחיוך. זהו. כל השאר זה או איננו או חצי. אין כליה שמאלית, אין לבלב, אין תריסריון, אין טחול, אין כיס מרה. חצי כבד, חלק מהסרעפת. הרשימה ארוכה". גילת משמש יו"ר הקרן לחקר הסרטן בישראל ומלווה אישית חולים במחלה ואת המשפחות שלהם. הוא ושתי בנותיו נחושים להשיג תרומות למחקר שיאפשר חיים לצד המחלה.
"אם יש דברים שעושים לי חלחלה, זה מילים כמו 'לנצח את הסרטן'. אני לא חושב שצריך לנצח. גם 'להילחם' - זה עושה לי קונוטציות שליליות. אני מאמין שאני חי איתו בשלום", מסביר גילת.
גילת משתף איך אובחן בפעם הראשונה: "אני אדם שמאוד קשוב לגוף שלו. הייתי אז בשיא העשייה שלי מבחינה מקצועית ופתאום התחלתי להרגיש תחושה של אי נוחות בבטן העליונה. החלטתי על דעת עצמי לעשות CT פרטי בכל הגוף. נשארתי שם כמה שעות, ומה שהכי הטריד אותי זה שלא יראו אותי עם אינפוזיה".
"הייתי הרבה קליפות של דאווין ושל פוזה", הוא מספר בגילוי לב. "עבד למפלצת החמדנות. פתאום אתה צריך ללמד את עצמך לחיות מאפס, כל תחומי העניין משתנים. המשמעות בחיים משתנה. אם אני רואה סדרה עם הבנות שלי בערב, זה בעיניי הרבה יותר נפלא מאשר ללכת לאיזו מסעדה מפונפנת בתל אביב".
שלושה חודשים אחרי שהכיר את אשתו קרן התגלה שיש לה סרטן השד. היה זה גילת שגילה את הגוש. בבית החולים אמרו לו שיחשוב על החיים, כי זה סרטן שחוזר והרופא שלה הוסיף, בנוכחות אמא שלה, שאם יהיו לה ילדים - זה לא יהיה ממנו. "הוא אמר ש-99% מהגברים בורחים".
היא עברה טיפול לשימור פוריות ואחרי שלוש שנים נולדו התאומות מיה וגבריאל - "שתי יצירות הפאר", שהיום מסייעות לו לגייס תרומות לקרן לחקר הסרטן בישראל (ICRF). גילת מספר כי היה משוכנע שהוא זה שימות ראשון: "ב-2003 היא עברה את כל הניתוחים ואת הכימו ואת ההקרנות, ואחרי זה היא הייתה ברמיסיה שמונה שנים".
הוא מוסיף: "הייעוד שלי בחיים היה להגיע עם המקל של מרוץ השליחים עד הרגע שאני מעביר אותו לקרן, וכל מה שעשיתי ובניתי בחיים שלי, יהיה לה ולבנות. אני חי מיום ליום, מחג לחג, מאירוע לאירוע. החלום שלי, הנועז ביותר, היה שאני אזכה לראות את מיה בכיתה א' ואת גבריאל בכיתה ב'. אחרי שזה הגיע, אתה מייצר חלום חדש. כל פעם אתה נותן לעצמך יעדים קצרים, שמבחינת הרפואה הם דמיוניים".
אף שחיי היומיום שלו מלווים בתופעות לוואי קשות עם זריקות וכדורים, הוא לא מוכן לוותר על הסיוע לאנשים שנמצאים במצב הדומה לשלו. "לא אעצום את עיניי עד שלא יהיה בן אדם אחד במדינת ישראל שלא יבין מה זה הקרן לחקר הסרטן בישראל, כי הסרטן הוא המכנה המשותף היחיד שיש בין כולנו", הסביר בחיוך של תקווה מהול בעצב.
