מורה בכיתה. תמונת אילוסטרציה
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

למה עזבתי את ההוראה?

השנה הראשונה והאחרונה שלי במערכת החינוך. מונולוג
שירה (השם שמור במערכת)
01 בספטמבר 2017
00:00

בסוף השנה הראשונה קיבלתי מכתב פיטורים. כולם מקבלים מכתבים כאלה, חוץ מהמורים שכבר יש להם קביעות. ברור שזה לא משנה ולא באמת: ביום שקיבלתי את המכתב ישבתי מול המנהלת והייתי צריכה לתכנן איתה את המערכת שלי לשנה הבאה.

אמרתי לה שאני לא מסוגלת לעבור עוד שנה כזאת. שאני לא מוכנה לבכות בכל יום, שלא יהיה לי זמן להיות מורה טובה באמת. והיא אמרה לי שהיא לא יכולה לעזור.

אני מודה שלא ניסיתי לשבור את המערכת. לא ניסיתי בכל הכוח למצוא דרך להישאר. הייתי בטראומה, הייתי עייפה ורעבה וגרתי על הספה של אימא שלי. בשנה אחת נעשיתי שחוקה עד כדי כך ששקלתי 47 קילו. הייתי צריכה להחלים.

הייתי האשכנזיה הראשונה שהם פגשו אי פעם

בחודשים הראשונים לא ידעתי כלום. לקח לי לפחות שעה להגיע מהבית של ההורים שלי במרכז תל אביב עד לבית הספר בבת-ים. זה כאילו ליד שדרות ירושלים ביפו, אבל זה גם בסוף העולם. ידעתי שהתלמידים שלי רואים אותי בתור אשכנזיה, מתנשאת, היפסטרית, מפונקת ואיומה, וידעתי שהם צודקים. בשביל חלק מהתלמידים, הייתי האשכנזיה הלא-רוסיה הראשונה שהם פגשו אי פעם.

ברור שהם לא רוצים להיות בכיתה. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)ברור שהם לא רוצים להיות בכיתה. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

ידעתי שהמורים האחרים חושבים שאנשים מתוכנית חותם הגיעו בלי להתאמץ – וידעתי שגם הם צודקים. חוץ מלהתקבל לתוכנית לא עשיתי כלום. ידעתי שההורים של התלמידים שלי מתעבים אותי: בבית הספר שלימדתי בו כל כיתה קיבלה שתי מחנכות, וברגע שההורים יכלו כולם דרשו לעבור למורה השנייה. היא הייתה מבוגרת יותר, גרה באזור בית הספר והייתה מרוקאית.

הגעתי ללימודי ההוראה דרך תוכנית "חותם", להסבת מצטיינים להוראה. מרגע שהחלטתי להצטרף לתכנית התחלתי לטוות פנטזיה. במשך חודשיים דמיינתי שאהיה המורה הצעירה, והמעניינת, והמגניבה, שמשנה לילדים את החיים. הפנטזיה הזו התנפצה לי בפרצוף.

הייתי כמו המורות ששנאתי בתיכון. יותר גרועה, אפילו: קיבלתי מרכזת ספרות של החטיבה העליונה סיכומי שיעור, אותם סיכומי שיעורים שאני למדתי לבגרות כמה שנים קודם לכן, ועמדתי כמו מטומטמת עם ערימת דפים. דקלמתי. "הירשל מרגיש שהוא מוכרח.." נו, באמת.

מצאתי את עצמי צורחת. עומדת בכיתה וצורחת. בקטע מטורף. כדי לגרום להם לספור אותי. ומסמנת הפרעות על הלוח עם כוכביות, ויוצאים לי מהפה דברים כמו "זין שתיים מה נראה לכם, אני פשוט אעמוד פה עכשיו, לא צריך, אתם תיכשלו, זה לא בשבילי!"

בשלב מסויים התחלתי להיכנס לכיתה, לשבת על השולחן ולהגיד להם היי, אני כאן, כשתרצו נתחיל את השיעור. במשך שבועות שלמים ישבתי ושיחקתי בטלפון. ואז התקרב איזה מבחן, ובבת אחת כולם אומרים "מה המורה, איך מבחן? לא לימדת!"

ואז הבנתי שזה לא קשור אליי. פתאום, מהשמיים, האגו שלי השתתק לרגע וקלטתי שהם פשוט לא רוצים להיות בבית ספר. למה להם? אני לא רוצה להיות בבית ספר. והם בגיל ההתבגרות, ברור שהם רוצים ללכת לים או לעשות סקס או, במקרה הרע, ללכת לעבוד עם אבא במוסך – והיו ילדים כאלה. אבל כשהם לא מתייחסים אליי זה לא קשור אליי. לא הייתי בפריים שלהם בכלל.

קיבלתי 3,000 שקל. חשבתי, זו בטח טעות. זו לא היתה טעות

תוכנית חותם מאפשרת לעבוד תוך כדי לימודים לתעודת הוראה, וגם מקשרת בין בתי הספרים לבין המורים הטריים, כך שאת ממש לא צריכה לגלות יוזמה וזה התאים לי בול. נשלחתי לבית ספר לא רע בבת ים. קיבלתי ללמד שש כיתות ספרות, כולל שלוש כיתות של הכנה לבגרות, וכיתה לחנך.

זה לא שלהיות מורה היה החלום שלי, אבל סיימתי תואר ראשון ולא היה לי מושג מה לעשות. אפילו את תוכנית הלימודים לתואר הראשון בחרתי די באקראי. בדקתי למה אני יכולה להתקבל ויצא לי ייעוץ חינוכי להתפתחות האדם וספרות. התפתחות האדם זה מה שיועצות חינוכיות בבית הספר לומדות לתואר הראשון שלהן. אני מניחה שהמשיכה שלי להוראה נובעת מהדחף שיש לי לתקן את העולם. תמיד תחושה שאני חייבת כי אני זכיתי, כי יצאתי במעמד יחסית גבוה ולא הייתי צריכה לעבוד קשה כמו אחרים. כשהייתי בתיכון שבתתי לבד במשך חודש - ישבתי בבית, כי הייתה אפליה בין צפונים לדרומים בבית ספר שלי, וחשבתי שאני, ז'אן דארק מהתחת, אציל את המצב. היום אני מתנדבת בבית תמחוי ועובדת בארגון של זקנים.

לפעמים הכיתה מרגישה כמו שדה קרב. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)לפעמים הכיתה מרגישה כמו שדה קרב. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

עבדתי ב-75% משרה. מורה ותיקה במשרה מלאה מקבלת בדרך כלל שמונה כיתות, לי היו שש והייתה גם כיתת חינוך. בכיתת החינוך יש ביקורי בית, שלושה בשנה לכל תלמיד, כפול 42.

האחריות לכמות הדרמטית הזו של שעות היא על תוכנית חותם. בשביל שבית ספר ירצה לעבוד איתם הם סותמים לו חורים במערכת, והתקן שאני קיבלתי מיועד למורה הרבה הרבה יותר מנוסה. כן, את מקבלת מנטור של התוכנית בבית הספר שאת מלמדת בו, אבל אסור לך להחליף בית ספר במשך שנתיים, ולכן התחושה היא של "תגידי תודה ותשתקי, אל תתבכייני ואל תעשי בלגן". העבודה שלך היא שליחות, ועל שליחות לא מתלוננים. אבל אני לא הבנתי עד היום כמה הייתי אמורה להכניס, ואף אחד לא הסביר לי. המקסימום שהרווחתי היה 2,900 שקל.

בתור מורה בחטיבה ובתיכון הייתי מקבלת כסף גם מעיריית בת ים וגם ממשרד החינוך. בפעם הראשונה שראיתי על התלוש אלפים שקל אמרתי לעצמי טוב, זה בטח טעות. אז הלכתי לעירייה והלכתי למשרד החינוך והם אומרים שזאת לא טעות. חיכיתי לחודש הבא, וזה עדיין פחות מ-3,000 שקל על 40 שעות עבודה, רשמיות, בשבוע.

יש גם שעות עבודה לא רשמיות: תורנויות וביקורי בית והשתלמות טאבלטים והשתלמות מקצועית והורים שמתקשרים לצרוח עלייך וצוות ספרות תיכון וצוות חינוך וועדה פדגוגית וימי הורים ואת נמצאת בבית ספר כל הזמן. כל הזמן. אז גם אין לך מתי לרדוף אחרי אחראי כוח אדם בעיריית בת ים. לא רזיתי בגלל הדיכאון מהמשכורת: פשוט לא הספקתי לאכול. הייתי קונה טוסט בהפסקה ואז היו באים לקרוא לי כי הילדים פוצצו אחד את השני במכות ומישהו דחף את כל גלילי הנייר טואלט לאסלה, ומישהו לא מגיע לבית ספר שבועות. מקרה חירום אחרי מקרה חירום, ואז מגיע תלוש משכורת וזה פשוט מדכא.

בשלב מסוים אמרתי לעצמי להפסיק להתעסק בזה, כי ידעתי שברגע שאתעסק בזה באמת, שאבין את זה, לא אגיע יותר לעבודה. ורציתי מאוד לבוא לעבודה. זה היה לי חשוב. נורא רציתי לחולל שינוי, להיות עם הילדים.

"המורה, את מוקלטת עכשיו, נראה אותך"

אחר הצהרים הייתי בעיקר הודפת זעם של הורים. כאלו שחושבים שאני מחפשת את הילד שלהם. אני מבינה אותם. הם רואים את הילד, הם רואים שהוא סובל ורוצים לפצות אותו על כל הזוועות לכאורה שהוא עובר בבית ספר. אבל זה נורא מבלבל את הילדים: הם רוצים להצליח, אבל קשה להם להקשיב בכיתה כשהם שומעים בבית שהמורה נגדם.

ולפעמים פחדתי. בעיקר מפליטות פה. מהקלטות. כל כמה זמן יש סיפורים של ילדים שמצלמים מורים או מכים מורים ומעלים לפייסבוק. והקליטו אותי המון.

יניר היה תלמיד ממש אלים. ההורים שלו היו בטוחים שאני מחפשת אותו, אז הם היו שולחים אותו לבית ספר עם טלפון, שיקליט אותי. הוא היה יושב ואומר לי "המורה את מוקלטת עכשיו, נראה אותך".

מתתי מפחד. הייתי צועקת בכיתה, לפעמים, ולפעמים גם יצאו לי דברים אידיוטים. לא מזעזעים, אבל בא לך לצרוח "סתום את הפה". ואת לא יכולה כי את מורה ואת אדם מבוגר וצריך להיות בסדר – תמיד, גם אם לא מקליטים אותך – אבל את מרגישה בשדה קרב. את נכנסת לכיתה עם 42 תלמידים שלא בא להם, לא בא להם לשבת בכיתה ולא בא להם ללמוד ספרות, בטח לא בכיתה ז' שאין אופק של בגרות. את סתם מעצבנת שבאה ללמד אותם שירים על השואה, ועל כל מילה שאמרתי חשבתי מה יכול הורה ששונא אותי לעשות איתה.

כל כמה זמן יש סיפורים על מורים שהוקלטו. אילוסטרציה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)כל כמה זמן יש סיפורים על מורים שהוקלטו. אילוסטרציה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

לפני הטיול השנתי אמרתי לאימא של יניר שהוא לא יוכל לצאת לטיול השנתי בלעדיה. לא רציתי את האחריות. היא הסכימה לבוא, והוא השתולל בטירוף וניסה לדחוף ילד אחר מהצוק. ופתאום היא קלטה. פתאום היא ראתה אותי בפעולה, לא ממה שהוא מספר: איך אני איתו. ואיך אני עובדת איתו. היא התקשרה אליי ב-11 בלילה אחרי שחזרנו, בשושו כזה, התנצלה על חצי השנה האחרונה והתחלנו לעבוד ביחד באמת.

בגלל שגם אחרי עשרות שנים במערכת לא בהכרח מרוויחים מספיק כסף, יש המון ענייני אגו של מורים ותיקים מול צעירים. את רוצה להרגיש שיש לך כוח. שתלכי במסדרון ויגידו מירי? מירי היא המלכה של התיכון. זה חשוב לאנשים.

הייתה תלמידה שאהבה אותי יותר מאת המחנכת שלה, אז היא באה לספר לי שהעיפו אותה מהבית. הדבר הראשון שעשיתי אחרי השיחה היה ללכת לספר למחנכת וליועצת. זה לא התפקיד שלי, לא רציתי לעקוף סמכויות. והמחנכת ישר התייחסה אליי בתור איום. באיזה קטע היא מספרת לך ולא לי?

לא מקנאים בממוצעי ציונים גבוהים. מקנאים באינטימיות עם הילדים. זה קצת יפה. רוצים קשר עם הילדים. באמת רוצים. לאף אחד אין זמן להיות עם הילדים, אז כל צומי מתקבל בברכה. כשהילדה הזאת באה לדבר איתי הרגשתי שנבחרתי. מה כבר עשיתי? שתיתי קולה? ישבתי על השולחן? משהו גרם לה לרצות לבוא לדבר איתי. אבל גם כשממש התחברתי לילדים, קיבלתי כל הזמן תזכורות לזה שהכוח שלי הכי מוגבל בעולם.

היה לי תלמיד חמוד מאוד בי"א 5, אוראל. הוא היה הראשון שהציק לי על הצבע שלי, בחן אותי ועשה לי בלגן. לאט לאט התחברנו והתיידדנו. יום אחד הוא אומר לי "המורה סורי, אני עוזב את בית ספר, הולך לעבוד עם אבא שלי במוסך". רציתי למות. למה? למה שהוא יעזוב את בית ספר? למה שילך לעבוד במוסך? ומה אני יכולה לעשות? להתקשר לאבא שלו ולהגיד לו פליז פליז אל תקח אותו למוסך? אני לא יכולה. זה ילד חכם ומוכשר שלא יהיה איתו כלום. שיעבוד במוסך.

אני יודעת שאני יוצאת מתנשאת, אני יודעת שאפשר להגשים את עצמך במוסך. אם אתה בוחר להיות שם. אם יש לך אפשרויות. ועל אוראל אף אחד לא נלחם כי לאף אחד אין זמן. זאת הברירה הטבעית: לאט לאט הם - החלשים, המופרעים, המוזרים - ינשרו, ויישארו רק הטובים. יש בבתי ספר תוכניות שאמורות להשאיר אותם במערכת, אבל אי אפשר להגיע לכולם. הם נופלים ממש בין האצבעות.

הייתי חוזרת בשנייה

עברו חמש שנים מאז. אני מתה לחזור ללמד. אני יותר גדולה היום, יותר חזקה. דברים ששברו אותי אז לא ישברו אותי היום. כשאחזור, בצורה כלשהי, למערכת החינוך, אני אדע לאן אני נכנסת.

אני מכירה מורה שמלמד כבר שנתיים ועכשיו עושה תעודת הוראה, ואני מקנאה בו. אני מסתכלת על ההתכתבויות שלו עם התלמידים שלו ואני רוצה את זה גם. למרות שאין קביעות. למרות שיפטרו ויחזירו אותו כל שנה. לכן אנשים מסכימים שיתייחסו אליהם ככה: בדור שלנו, מי שהולך להוראה באמת מאוד רוצים את זה. אני לא יכולה להסביר כמה זה מדהים לראות ילד שמשהו מסתדר לו.

אני עדיין בקשר עם תלמידים שמסיימים היום צבא. לפניי חצי שנה כתבה לי תלמידה "היי המורה, אני צריכה להעביר לחברים שלי בצבא, האשכנזים האלה, שיעור. יש לך איזה משורר אשכנזי להביא לי, שאני אראה להם שגם אני יודעת?"

נפגשתי איתה, ישבנו שעתיים ובנינו שיעור על יהודה עמיחי. שיעור "אשכנזי". זה מדהים, אני רוצה לחזור לזה, לדעת שאני משנה לאנשים דברים. כן, המשכורת מזעזעת, אבל וואלה, גם התואר השני שלי לא בדיוק בהנדסת מחשבים. ויש דברים אחרים חוץ ממשכורת. יש את הצורך העמוק הזה, להרגיש שאנחנו חשובים ושיש לנו ערך. אם הייתי עובדת פחות, אם היה לי יותר מקום לונטילציה, ואם הייתי מצליחה יותר לדרוש את זה – אולי זה לא היה בולע אותי ככה. אולי הייתי יוצאת מהשנה הראשונה שלי יותר שלמה.

יש משהו מתעתע בהוראה, כי זה לא קליניקה ולא מקצוע טיפולי. אבל אם נותנים לזה להגיע עד אלייך, זה מלמד אותך המון על עצמך.

הביאה לדפוס: דנה פרנק

הסיפוק הוא עצום. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)הסיפוק הוא עצום. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מתכנית חותם נמסר בתגובה: השיבוץ של המורים נעשה מתוך מחשבה והתאמה בין המועמד לבית הספר. בתכנית חותם פחות מ-10% עוזבים את ההוראה עם סיום שנתם הראשונה לעומת 50% במערכת כולה. לאורך תהליך המיון ובטרם כניסתם למערכת המורים מקבלים ליווי צמוד כבר בשלב זה ניתן מידע לגבי שכר ותנאים. ישנה שקיפות מלאה לגבי המשכורת שהיא נתון קבוע מראש. מורה בחותם בשנתו הראשונה משובץ ב-80% משרה והמשכורת נקבעת בהתאם. רפורמות "עוד לתמורה" ו"אופק חדש" של משרד החינוך משפרות את שכר המורים באופן ניכר והסכום עליו מדובר כאן הוא כנראה תוצאה של תקלה טכנית במערך התשלומים, דבר שקורה מעת לעת, ולא שכר ריאלי של מורה מתחיל.

בישראל של 2017, כתובת המגורים של ילדים קובעת את גורלם. לילד משוהם יש סיכוי כפול לקבל תעודת בגרות לעומת ילד מלוד שגר רק רבע שעה ממנו. במציאות כזאת אנחנו מאמינים שיש לרתום את מיטב הכשרון והמאמץ של הצעירים שלנו לטובת התמודדות עם אתגר האי-שוויון ולאפשר לילדים לבחור את עתידם בלא קשר לרקע ממנו הגיעו. אנחנו מפתחים קהילה של מורים, אנשי חינוך ומנהיגים חברתיים שישתלבו במערכת החינוך ובמקומות שבהם הילדים הכי צריכים אותנו. להיות מורה זו העבודה הכי קשה שיש, גם למורים הכי טובים. לכן חותם משקיעה מאמצים רבים במיון נכון של המועמדים, כי לא כל אחד מתאים להיות מורה בחותם.

בשנה האחרונה, למעלה מ-3,350 מועמדים התחרו על הזכות להיות אחד מ-168 החותמיסטים שהתקבלו. המיון הקפדני והליווי הצמוד משפרים את סיכויי הקליטה של החותמיסטים באופן משמעותי.
קהילת חותם מונה כיום כ-700 איש המשפיעים על מערכת החינוך מקרית שמונה בצפון ועד למצפה רמון בדרום.