הדרכה של אפריפדס בבית ספר באונגדה
(צילום: דף הפייסבוק של AFRIpads)

הבעיה שאין לה שם

איך תחבושת היגיינית יכולה לשבור את מעגל העוני
צליל אברהם
12 ביולי 2017
08:51

הכתבה שלפניכם היא תסכית של הפרק החדש של "חיות כיס" - הפודקאסט של "כאן באמת". אתם יכולים להאזין לנו כאן או באפליקציית הפודקאסטים האהובה עליכם, ואם יותר נוח לכם לקרוא כרגע - גרסת הטקסט לפניכם.

אני מתארת לעצמי שכולכן מכירות את התנועה הזאת. זה קורה כל פעם שאתן במחזור ואתן נמצאות בעבודה או באיזשהו מקום ציבורי: אתן מוציאות מהכיס טמפון או תחבושת, דוחפות אותה לכיס וקמות לשירותים. ואז אתן דוחפות אותה שוב לתוך הכיס, עוד קצת. כדי לוודא שהיא לא מציצה החוצה ואף אחד לא רואה.

ויש עוד כאלה: התחושה הזו שיש לך דליפה וההליכה המהירה לשירותים לוודא שהכל בסדר. הבהלה האיומה כשאת מגלה שאין פח בחדר השירותים שאת נמצאת בו. הלחש לחברה בעבודה כשאת נתקעת "יש לך טמפון"? כאילו ביקשת להעתיק במבחן. האימה הנוראית שיש או שיהיה כתם דם על השמלה שלך. אני בת 30, ורק השנה התחלתי פשוט להחזיק את הטמפון שלי ביד בדרך לשירותים במקום להחביא אותו בתוך השרוול. אפילו שר הכלכלה ערך מסיבת עיתונאים והודיע שהוא הולך להוריד את מוצרי ה"טואלטיקה", כנראה כי לא היה לו נעים להגיד טמפונים.

כן, אתם על חיות כיס. כן, הפודקאסט של כאן באמת. אני צליל אברהם, וכמו כל הנשים בעולם אני טיפה מתפדחת כשיש לי מחזור. וזו לגמרי עולם בעיית ראשון. עד שיוצאים מהעולם הראשון.

אנחנו, בעולם המערבי, לא ממש מרגישות ככה, כי יש לנו את האמצעים פשוט להעלים את המחזור. אנחנו לוקחות כדור, דוחפות טמפון וממשיכות להתנהג כאילו הוא לא קיים. זה לא מפריע לאף אחד. אבל במקומות אחרים בעולם, אי אפשר להעלים את המחזור. ומה שעושים שם זה פשוט מעלימים את הנשים.

מיכל גסנר: "יש קאסטות בנפאל שבהן אסור לך להיות במטבח, אסור לך ללכת לבית ספר, אסור להיכנס לבית. בעיקר-בעיקר אסור לבשל אורז כי הוא קדוש".

זאת מיכל גסנר. היא בת 29 מירושלים ועד לא מזמן היא עבדה ולפני כן התנדבה בפיתוח קהילות בנפאל ובבורונדי.

מיכל גסנר. מיכל גסנר. "יש אזורים במערב נפאל שבהם עדיין סוגרים בנות במחזור עם העזים או עם הבאפלו"

פרק 1: איך אפשר לחיות בלי תחבושות?

מיכל גסנר: "יש בנפאל מושג שנקרא ג'וטו, שזה בעצם טמא. אורז הוא קדוש, טהור, ולכן אם את במחזור אסור לך לבשל אורז. בקאסטות הממש קיצוניות אסור לך ללכת לבית ספר, אסור לך להיכנס לבית. אסור לך בעצם שום שום שום דבר חוץ מלהיות במחזור בימים האלה".  
צליל: "ואמרת גם אסור להיכנס לבית".
מיכל: "כן".
צליל: "אז מה עושים אם לא נכנסים בבית?".
מיכל: "אז יש אזורים במערב נפאל שעדיין סוגרים בנות עם העזים או עם הבאפלו בזמן שהן במחזור".

כששמעתי את מיכל אומרת את זה היתה לי צמרמורת. אבל מה שהיא מתארת הוא לא מקרה קיצוני של קאסטה בנפאל. זאת אומרת, החלק עם העזים כן, אבל השאר לא. למרות שזה חלק אינהרנטי, ביולוגי, טבעי, הכרחי, נורמלי שלא יכולים להתקיים בלעדיו חיים, מחזור הוא טאבו כמעט בכל מקום בעולם.

יש קטע כזה לפעמים בשיחות של בנות, לי לפחות יצא כמה פעמים להיות בכאלה, שאנחנו אומרות - מה נשים היו עושות פעם? איך הן היו מסתדרות בלי תחבושות? זה מגוחך כי נולדנו ככה והקמנו חברה אנושית והכל ויש לנו טמפונים משהו כמו מאה שנה. אבל אי אפשר שלא לחשוב על זה. איך בשם אלוהים איזושהי אישה על פני האדמה הצליחה לעשות משהו - לעבוד, ללמוד, לגדל ילדים, ללקט אוכל, לשאוב מים מהבאר - כשהיא מדממת ארבעה ימים בכל חודש?

והאמת היא שהשיחות האלה נורא מצחיקות כי לא צריך לחשוב מה קרה בתקופת התנ"ך כדי לדעת איך נשים חיו לפני שהיו להן אמצעי היגיינה נורמליים. האמת היא שמאות מיליונים של נשים חיות ככה עכשיו. מה הן עושות?

בדקה שמונה של הסרטון של thinx, סטארט-אפ קנדי שנדבר עליו אחר כך, מופיעה מורה מאוגנדה. לנערות באוגנדה, היא מספרת, אין כסף ואין גישה למוצרי היגיינה. הן פשוט מאלתרות עם מה שיש להן. בסרט הזה רואים גם נערות אוגנדיות מדברות על זה.

באוגנדה, שבה צולמו הנשים האלה, מוצרי היגיינה עולים 3-2 דולר בחודש ואפשר לקנות אותם רק בעיר. רוב האוכלוסייה באוגנדה היא כפרית, וחיה מפחות משני דולר ליום. במלאווי, במזרח אפריקה, חבילה של תחבושות עולה כמו שכר של יום עבודה שלם. תחשבו שהייתן צריכות להוציא על זה 400 שקל בחודש. ויש מקומות שאין בהן שום מוצרי היגיינה בכלל.

מיכל גסנר: "בשלב מסוים נשברתי והייתי קונה בעיר".

היא מדברת על בוג'ומבורה, עיר הבירה של בורונדי שבאפריקה. אחת משתי המדינות העניות ביותר בעולם.

מיכל גסנר: "היו שני סופרמרקטים של לבנים שאת יכולה למצוא שם, ברחוב יש אנשים שמוכרים קוקוס ובננות על הראש שלהם ואז את נכנסת ופתאום יש מזגן באמצע עיר שאין בה חשמל ויש גבינות, אני חושבת שהיו תחבושות שמנמנות ומגעילות כמו חיתול כשחם לך ואת לא רוצה את זה. אבל זה היה הפתרון הכי זמין. כי אין".

אין. ובואו נבהיר רגע: לנשים במדינות עולם שלישי אין גם פתרון אחר. אין להן איזו תחבושת היגיינית של סבתא שהן אורגות במלאכה מסורתית, או שהן מעבירות לדור לדור. פשוט אין להן כלום. לא מוצרים היגייניים ולא כסף לקנות אותם.

מיכל גסנר: "הן משתמשות בחתיכות בד. בהרבה בתי ספר בשני המקומות אין שירותים מופרדים לגברים ונשים ואין מים זורמים. אז זה מאוד-מאוד בעייתי ללכת לבית ספר כשאין לך איך לנקות את מה שיש לך ובעצם הן מאוד חיות תחת הבושה שייראו את הכתם".

עכשיו תחשבו מה אתן הייתן עושות במקומן. תדמייני שאת בבית, את מתארגנת לעבודה, ואת במחזור. או תדמייני שאת נערה בת 14 במחזור ואת צריכה לצאת לבית הספר. ואין לך טמפונים, ואין לך תחבושות, ואין טמפונים ותחבושות בעולם בכלל. לא במרחק מאות קילומטרים ממך. מה את עושה?

את פשוט נשארת בבית. זה המצב המקובל במדינות עולם שלישי, בקהילות כפרית במרכז ומזרח אפריקה ובמזרח הרחוק: נערה שמקבלת מחזור לא מגיעה לבית ספר.

צליל: "ופשוט ראיתן אותן נעלמות מהבית ספר או שהן סיפרו לכן על זה?"
מיכל גסנר: "לא, את פשוט מבינה. אם ארבעה ימים הן לא מגיעות, את מבינה למה".
צליל: "זו בושה נוראית? במחשבה שאלך לבית ספר ותהיה לי דליפה זה בלתי נסבל?"
מיכל גסנר: "זה בלתי אפשרי. זה שתי תרבויות שלא מדברים בהן על דברים כאלה".

מה שקורה אחר כך הוא תסריט ידוע מראש. נערה לא מגיעה לבית הספר ארבעה ימים או חמישה, או שבוע שלם. בהתחלה היא משלימה את החומר, אבל עד שהיא מצליחה להדביק את מה שהיא הפסידה היא שוב מקבלת מחזור, ושוב מפסידה כמה ימים. ככה היא מתחילה לרדת בציונים.

מיכל גסנר: "לאט לאט הן מפסיקות להגיע".
צליל: "למה?".
מיכל גסנר: "לפי מה שאני מבינה ברגע שהציונים יורדים, המוטיבציה יורדת. גם ככה יש המון לחץ על בנות להישאר בבית לעבוד".

אלה המספרים שארגוני סיוע ומכוני מחקר מצביעים אליהם ושפורסמו על ידי ארגון אפריצ'קס, שעושה בדיקת עובדות לגבי אפריקה:
40% מהנערות באתיופיה מפסיקות להגיע לבית הספר כי הן מקבלות מחזור. 50% באוגנדה. 20% מהנערות בגאנה. 35% בניז'ר. 21% מהנערות בבורקינה פאסו. 10% בסיירה ליאון. 8% במלאווי.

צליל: "מה המשמעות של הנשירה שם? את נושרת מבית ספר ומה הדבר הבא שקורה?".
מיכל גסנר: "הדבר הבא שקורה זה שאת עושה ילדים. מיד.
מיד. אם את נושרת מבית ספר, אם את לא מראה שיש עתיד כלכלי ושל מימוש עצמי שהוא מאוד מאוד מהיר ונגיש מוותרים לך על זה ואת ישר צריכה לממש את הייעוד הבא שלך שזה להביא ילדים. שזה מאוד לא פשוט שם. אני חושבת שבמהלך השנתיים שהיינו שם כמעט כל חודש נפטרה אישה או תינוק במהלך לידה. מלא נשים מהקבוצות נשים נפטרו וזה הכל פשוט בגלל חוסר הנגישות למערכת בריאות טובה. וזה ישיר".

פרק 2: סיוע מסוג חדש

אחת מהטעויות הנפוצות והידועות כשמדברים על אפריקה היא להתייחס לכל היבשת כאל מדינה אחת. לעבור מאוגנדה למלאווי לבורונדי, כאילו זה אותו דבר, כשמפרידים ביניהן אלף קילומטר והבדלים עצומים. ואנחנו בכלל התחלנו מנפאל. אז לא, זה לא אותו דבר. 

בורונדי היא מדינה זעירה וצפופה במזרח אפריקה והיא אחד המקומות הנחשלים בעולם. היא כמעט אחרונה בכל מדד - מדד הפיתוח האנושי, הדירוג העולמי לנפש. תוחלת החיים הממוצעת בה היא 51. התמ"ג לנפש - 711 דולר בשנה. יש בה דיקטטורה צבאית והיא עדיין מלקקת את פצעיה ממלחמת אזרחים איומה, רצח עם בעצם, שהתרחש בין שני השבטים שמרכיבים אותה - ההוטו והטוטסי. ממש כמו ברואנדה, רק עם הרבה פחות תשומת לב ציבורית.

אוגנדה היא מדינה מפותחת בהרבה. ועדיין, כמעט כל מי שפעל בארגוני סיוע במדינות עולם שלישי, מי שחי באפריקה, או שמודע לבעיות של חיי היום-יום שם, לא משנה באיזה מדינה, מכיר את המצוקה הזו, שקיימת באזורים הכפריים בשורה ארוכה של מדינות. הדברים שמיכל מספרת פה רלוונטיים גם לאוגנדה, לטנזניה, לגאנה ולמדינות אחרות שמנינו קודם. והסיבות שנערות לא מגיעות לבית הספר במקומות האלה, לפי דיווחים שלהן, לחוקרים שחקרו את הנושא הזה, הן שלוש: פחד מדליפות, כאבים - ובושה. וזה הקטע שממש הפתיע אותי בעבודה על הפרק הזה.

מיכל גסנר: "דיברתי עם עובדות שעבדו בנפאל ובבורונדי, כולן אמרו לי, ג'ולייט אמרה לי - בצרפתית אנחנו קוראים לזה טאבו. אמרתי לה כן. אני מבינה למה את מתכוונת.
בבורונדי זה פשוט טאבו. לא מדברים על גוף האישה. לא מדברים על מחזור. אם חברות שלך סיפרו לך אחלה. אם לא אז את בעצם ברגע הראשון חושבת שאת חולה אבל את לא תלכי לרופא ואת לא תגידי לאמא שלך. את תשתמשי בבדים עד שמתישהו הנושא אולי יעלה עם מישהו".

כשאני מדברת עם מיכל אני יכולה רק לדמיין את הבדידות שהנערות האלה חוות. אני נזכרת שהייתי בת 12 או 13 וקיבלתי מחזור כשהייתי בביקור אצל סבא וסבתא שלי. במשך יומיים אלתרתי מניירות טואלט בשירותים בבכי, עד שהעזתי להגיד שאני צריכה שיקנו לי תחבושות. ולי היתה אמא שדיברתי איתה על זה וחברות ושירותים נקיים ומים זורמים. המחשבה על להתבגר בלי כל זה, לא להיות מסוגלת להגיד לאמא שלך מה עובר עלייך, היא איומה. מיכל גם מספרת שנערות במקומות האלה חוות כאבי מחזור קשים במיוחד כי הן לא מבינות מה קורה לגוף שלהן. הן מאמינות שהן חולות.

מיכל גסנר: "אני זוכרת שאני ישבתי במעגל עם קבוצה של בנות ואמרנו, אוקיי, מי סובלת פעם בחודש מכאבי ראש? ואז הן הרימו ידיים והסתכלו אחת על השנייה בהלם. מי סובלת פעם בחודש מכאבי בטן. הרימו ידיים. ולאט לאט ככה, הרעיון המרכזי היה להראות להן שהן לא לבד, שהן חוות משהו טבעי דרך המפגש ביניהן".

ארגון הסיוע שמיכל עבדה בו נקרא "תבל בצדק". זה ארגון שהוא חלק מהגל החדש של ארגוני סיוע. כאלה שמבינים שלהגיע לאפריקה ולשפוך שם כמויות של תרומות ומתנדבים ואז ללכת זה בעייתי, ושכדי לשנות באמת צריך לעשות עבודת עומק. מה שהם עושים זה לעזור לקהילות ליצור מבנים כלכליים משלהן, שיהיו יציבים, ושימשיכו להתקיים גם אחרי שהמתנדבים ימשיכו לתחנה הבאה בחיים שלהם. פה המטרה היא להגיע לקהילה, לשמוע ממנה מה הבעיות שלה ולפתח ביחד פתרונות שהאנשים יוכלו להמשיך לתחזק גם אחרי שהמשלחת תיסע הביתה.


אירוע לנשים של עמותת אירוע לנשים של עמותת "תבל בצדק" בבורונדי

מיכל והמתנדבות שלה חיפשו פתרון. אפשר להשיג תרומה ענקית מאולווייז שיבואו וישפכו הר של תחבושות, אבל אז המשאית תלך והתחבושות איתה ולא יישאר לקהילה שום ידע איך לפתור את הבעיה הזאת. הם חיפשו משהו אחר.

מיכל גסנר: "היה לנו חשוב שזה יהיה מחומרים מקומיים, שהן יכולות לייצר לעצמן, שזה לא משהו שהן יצטרכו לצאת החוצה ולבזבז עליו כסף. והדבר השני שהנחה אותנו הוא שזה יהיה אקולוגי. אין שם מערכות ביוב כמו שיש כאן. שירותים זה בור שמכסים אותו אחת לכמה זמן וחופרים אחד חדש. את לא יכולה לזרוק שם דברים שיחלחלו אחר כך לאדמה ולתוצרת החקלאית שלהם".

אז הנה המדריך לתפירת תחבושות היגייניות בעולם השלישי, כפי שפיתחו מיכל והמתנדבות שלה בבורונדי:

מיכל גסנר: "קודם כל לוקחים בדים מקומיים, חולצות ישנות שלהן או דברים שהן מוצאות. שוטפים את זה ממש טוב ואז חותכים את זה בצורה של תחבושת כמו שאנחנו מכירות ותופרים בשכבות: יש שכבה של בד, רחבה, מעליה שכבה של ניילון, ממש שקית ניילון הכי פשוטה, על זה בד קצת יותר עבה שסופג טוב ועל זה עוד שכבה אחת של בד. תופרים את זה ביחד ומחברים תיקתקים או רצועות שיהיה אפשר לקשור את זה ו-voila!".
צליל: "סופג, עובד?"
מיכל: "סופג, עובד. אחלה".
צליל: "יש דליפות?"
מיכל: "לא, אין".
צליל: "וזה לא היה קיים לפני? היה צריך שיבואו נשים מערביות שאפילו לא יודעות לתפור בעצמן וילמדו אותן?".
מיכל: "אני חושבת שזה המפגש המעניין דווקא בין אנשים מבחוץ לאנשים מקומיים. אנחנו מגיעים לכפר ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים המון, אבל אנחנו לא יודעים כלום בעצם, בטח על הצרכים. הצורך עולה מתוך השטח. ואז היכולת כרגע, או מה שהיה אז, שלהן לגישה לאינטרנט, של הבנות בקבוצה, היא אפסית. אז הנה היתרון של מישהי שבאה מקנדה ורוצה לעשות משהו אז היא מזהה צורך, נוסעת לעיר, מתחברת לאינטרנט, בודקת מה האפשרויות, חוזרת עם הידע והן מאמצות אותו או לא. זה היתרון במפגש. אבל את הידע לאיך לעשות פשוט צריך לפעמים להצית את הדמיון של אנשים שחיים בכפרים וחיים את אותן רוטינות במשך דורות על גבי דורות. הן יודעות הכל. הן יודעות לתפור הרבה יותר טוב ממני. הן יודעות בגיל 12 להניף תינוק על הגב, להרגיע אותו, ללכת לצאת לעבוד איתו והוא שייך לדודה של הדודה שלה. אנחנו בניתוק מאוד גדול מזה אבל יש לנו חוש יזמות, נראה לי. המפגש הזה מייצר דברים שיכולים לייצר אלטרנטיבות".

מיכל לא הספיקה לתפור תחבושות הרבה זמן. קצת אחרי שהפרויקט יצא לדרך היתה בבורונדי הפיכה צבאית, וכל המתנדבים הבינלאומיים התפנו. אבל המתנדבות המקומיות המשיכו לתפור. בנפאל, המדינה בה היא התנדבה קודם, המיומנות גם עברה לקהילות אחרות. נשים שם מלמדות זו את זו לתפור תחבושות.

ועכשיו אחרי שדיברנו על מוסר ועל תיקון עולם - בואו נדבר ביזנס.

פרק 3: מפסיקים להסתמך על תרומות

סופיה קלאמפ: "רוב המוצרים שלנו נמכרים. אנחנו מוכרים בבתי מרקחת, מרפאות וסופרמרקטים ברחבי אוגנדה. אנחנו מאמינים שאתה יכול להשתמש בכוחות השוק ולנצל אותם כדי להשיג תוצאה בעלת ערך. אנחנו מתכננים להיות הספק הגדול במדינה. אנחנו רוצים שאפריפאדס תהיה מותג בינלאומי".

אשת העסקים מלאת המוטיבציה הזאת היא סופיה קלאמפ. היא מדברת איתי בשיחת סקייפ מקמפלה, בירת אוגנדה.

סופיה הגיעה לאוגנדה בפעם הראשונה בגיל 25. כמו המתנדבות של מיכל היא והחבר שלה, פול, היו צעירים קנדים טובי לב אחרי קולג', שנסעו לכמה חודשים כדי להתנדב בכפר קטן ומרוחק, לעזור בחינוך ובפיתוח. סופיה מספרת שכשהיא היתה חדשה באוגנדה היא ראתה חוקרת מבקשת מנערות לענות על שאלות ובתמורה מחלקת להן פדים, והיא לא הבינה למה זה הפרס. עד שאחרי כמה חודשים נגמרו לה התחבושות שהיא הביאה לעצמה מקנדה, והיא היתה צריכה לקנות חדשות. אז היא הבינה טוב מאוד. וכשהנערות בבית הספר בכפר שהיא התנדבה בו התחילו להיעלם המעגל נסגר.

סופיה ופול ראו איך דבר מוביל לדבר. איך נערה מתחילה להתדרדר בציונים ונשארת כיתה, ואז המשפחה כבר לא מוכנה לממן עוד שנה של לימודים עבורה. ומשם זה מדרון חלקלק: אם את נושרת מבית הספר בגיל 13 ההורים שלך יכולים לחתן אותך בגיל 15, כדי שמישהו אחר יפרנס אותך. בגיל 16 כבר תהיי אמא ולאורך חייך יוולדו לך בין חמישה לשבעה ילדים.

סופיה קלאמפ: "כשאין לך השכלה - איך תטפלי בהם? איך תשלחי אותם לבית הספר? איך תעזרי להם בשיעורים אם את לא למדת? אם הם חולים, איך תקראי את התווית על התרופה אם את לא יודעת לקרוא? להיות יודעת קרוא וכתוב ומשכילה, זו ההתחלה, זה הגיים צ'יינג'ר".

סופיה הודיעה למשפחה שלה שהיא לא חוזרת. היא והחבר שלה, שמאז הפך לבעלה, הקימו סטארט אפ. חברה שנקראת אפריפאדס.

מה שאפריפאדס עושה היום דומה למה שמיכל והמתנדבות שלה עשו אבל בגדול: יש להם מפעל ובו 200 נשים מקומיות מאוגנדה תופרות תחבושות רב פעמיות משכבות של בד, שאפשר לכבס ביד ולייבש מהר. צוותים שלהם מסתובבים בכפרים באוגנדה, במלאווי ובקניה ומלמדים נערות על גוף האישה ועל מחזור ומדריכים אותן איך להשתמש בתחבושת היגיינית. אפריפאדס גם מנסה להטמיע תפיסה רחבה יותר של מהם צרכים בסיסיים.

אישה באוגנדה תופרת תחבושות רב פעמיות (צילום: אתר Afripads)אישה באוגנדה תופרת תחבושות רב פעמיות (צילום: אתר Afripads)

סופיה מסבירה שגם כשאישה נמלטת ממלחמה ומגיעה למחנה פליטים היא לא מפסיקה לקבל מחזור. שמוצרי היגיינה נשית נתפסים עדיין משום מה כמותרות, אבל הם מוצרי יסוד בסיסיים והכרחיים, שחייבים להיות נגישים לכל אישה, גם אם היא במצב חירום או זקוקה לסיוע. תחשבו למשל על משפחה שמקבלת מעמותה סל של מוצרי מזון בסיסיים כתרומה. סביר להניח שלא יהיו שם תחבושות, אבל למה? או נשים חסרות בית - הן זקוקות לתחבושות וטמפונים ממש כמו לאוכל ולמיטה.

מאז שאפריפאדס הוקמה עברו עשר שנים.

סופיה קלאמפ: "יש לנו עדויות. בנות שחזרו ללכת לבית הספר, שמרגישות רגועות ובטוחות יותר כשהן הולכות, כאלה שהלכו לפני זה היו יושבות מאחורה בכיתה ולא השתתפו, וזה השתנה, היו שיפורים בבריאות שלהן. פחות זיהומים. לפני כן הן הרגישו מלוכלכות בזמן המחזור שלהן, שזה משהו מביך, שהן צריכות להסתתר, להישאר בבית. עכשיו הן הולכות הביתה והן יכולות להיות הכי טובות בכיתה ולהרגיש בטוחות. הן לא מרגישות שזה משהו שהן צריכות להרגיש אשמות בו ושהוא משאיר אותן מאחור".

מדריכה מציגה לבנות בבית ספר את התחבושות של אפריפאדס (צילום: אתר Afripads)מדריכה מציגה לבנות בבית ספר את התחבושות של אפריפאדס (צילום: אתר Afripads)

איך הם שרדו עשר שנים? אז הנה העניין הכי מעניין לגבי אפריפאדס. בניגוד למה שאפשר אולי לצפות - הם לא מחלקים כתרומה אף תחבושת. זה עסק, והם מוכרים את כל המוצרים שלהם. לפעמים הם מוכרים אותם לעמותות, והעמותות האלה תורמות את התחבושות לתלמידות בית ספר או לנשים במחנות פליטים, אבל הם לא נותנים שום דבר בחינם, ולא מגייסים תרומות.

אז איך אפשר לעשות כסף על האנשים הכי עניים בעולם? ככה.

סופיה קלאמפ: "בכך שאתה משתמש בעקרונות השוק ובכוחות השוק אתה יכול לייצר משהו שהוא בר קיימא לטווח ארוך ולא צריך לבקש תרומות ולהיות תלוי בתורמים, להיות במצב שאם התורמים לא מתעניינים בנו אפריפאדס תיסגר. אנחנו מנסים לייצר משהו שהוא יציב כלכלית ועומד בזכות עצמו".

או במלים אחרות - אם אתה מחלק דברים בחינם, אתה תלוי בתרומות. ואם אתה תלוי בתרומות - יכול להגיע יום שבו התורמים לא מתעניינים בך יותר. או שכבר אין להם כסף. ואז אתה פשוט נסגר. והיום הזה תמיד מגיע. והאמת היא שהוא כבר הגיע. לא מזמן. ב-2008.

פרק 4: עסק חברתי, נעים להכיר

כשפרץ המשבר הכלכלי העולמי אנשים בכל העולם התחילו לחשוב מאיפה הם יכולים לחסוך. גם אנשים מן השורה, ממעמד הביניים, שהיתה להם הוראת קבע של 20 או 50 שקל בחודש לארגון שהם אוהבים, וגם עשירים וטייקונים שתרמו מיליארדים. הנפגעים הראשונים היו העמותות, ארגוני הצדקה והארגונים ללא כוונת רווח.

צליל: "במשבר הכלכלי נחתכו התרומות לכל העמותות ואז נפל להם האסימון?".
בן ונגר: "כן. זה אחד הגורמים הכלכליים המשמעותיים. היום רואים בכל העולם את הפילנתרופיה יורדת".

זה בן ונגר.

בן ונגר: "אני בן, בשלוש שנים האחרונות אני מתעסק ביזמות עסקית חברתית, גם כיזם וגם כמי שעוסק בפיתוח עסקי של עמותות".

בן הוא אחד מהרבה אנשים בכל העולם שמנסים להטמיע את התפיסה החדשה הזאת. פעם היה מגזר ציבורי, מגזר פרטי, ומגזר שלישי - מגזר של עמותות וארגוני סיוע שחיו מתרומות ומתקציבים ממשלתיים שהופרטו. אחרי המשבר הכלכלי קם מגזר רביעי - עסקים חברתיים. עסק לכל דבר, שמרוויח כסף, אבל המטרה שלו היא גם ליצור שינוי חברתי.

בן ונגר. עסק חברתי מודד את ההצלחה שלו לפי ההשפעה ולא רק ההכנסות (צילום: ערן אבן)בן ונגר. עסק חברתי מודד את ההצלחה שלו לפי ההשפעה ולא רק ההכנסות (צילום: ערן אבן)

בן ונגר: "העסק החברתי הכי מפורסם בעולם הוא של מוחמד יונס, אב ז'אנר הטרנד של עסקים חברתיים. הוא הקים בנק חברתי בבנגלדש, ולימים גם זכה על זה בפרס נובל בכלכלה. הוא זיהה אצלו בבנגלדש בעיה חברתית של נשים שלא מצליחות להשתלב בשוק התעסוקה, בעיקר בכפרים. זו מדינה שרובה ככולה מדינה כפרית. והוא הקים בנק שנתן הלוואות לאותן נשים, שהוא ראה שעומדות בכפרים בפתח הבית ומייצרות סלסלאות. הוא נתן להן הלוואה בתנאי שהן מוכנות לקבל גם ייעוץ עסקי, להפוך את מה שהן עושות לעסק שמניב הכנסה עבורן ועבור משק הבית שהן מנהלות. וכתוצאה מהמהלך הזה שלו, מההקמה של הבנק החברתי הזה, קרו דברים מדהימים - 95% הצליחו להחזיר את ההלוואה. ועוד כמה אחוזים, אני לא זוכר במדויק, באמת הצליחו להקים עסק כתוצאה מההלוואה שהם קיבלו. זה אחד העסקים החברתיים הכי מפורסמים בעולם".

בן, וסופיה, והאנשים שמקימים עסקים חברתיים, אומרים דבר פשוט. כשאתה מקים עמותה ומגייס תרומות, אתה נורא טוב ונורא צודק, אבל אתה תלוי בתורמים. ובאותה מידה, כשאתה נותן לאנשים תרומה, או צדקה, בלי תמורה, אתה הופך אותם לתלויים בתרומה שלך. וכשלתורם לא יהיה כסף לתת, לך לא יהיו שירותים לתת להם וכולכם תלכו הביתה. לעומת זאת, אם במקום לחלק תחבושות בחינם נעסיק נשים אוגנדיות בתפירת תחבושות, ניתן להן משהו שיישאר הרבה אחרי שנלך - מיומנות, כסף, חסכון קטן, ואת הערך העצמי ותחושת הביטחון שיש לאדם שלא נעזר בצדקה ומצליח לפרנס את עצמו.

יותר ויותר עמותות למשל מבינות היום שהן צריכות לפתח לעצמן זרוע כלכלית שתכניס להן כסף. כסף שהן מחליטות מה לעשות איתו, ולא מישהו שמחליט שהוא רוצה לתרום למה שמעניין אותו. ככה גם נוצר מבנה עסקי חדש - כשהעמותה היא הבעלים של עסק חברתי היא יכולה למשוך ממנו את הרווחים שלו אבל היא חייבת להשתמש בהם לפעילות שלה, אסור לה לחלק דיבידנדים או משהו כזה. בלונדון יש בורסה לעסקים חברתיים ומשקיעים חברתיים יכולים לשים את הכסף שלהם בעסקים שהם מאמינים שיביאו להם תשואה - אבל שגם מייצרים אימפקט חברתי וסביבתי.

ובעסק חברתי מוצלח השינוי הוא באדוות.

בן ונגר: "אם אני עכשיו עסק חברתי שנועד למצוא תעסוקה לנוער בסיכון, אני לא אבדוק רק כמה בני אדם הצלחתי לשים בעבודה כזו או אחרת, אלא את האימפקט שמעבר לכך. האם כתוצאה מזה שהכנסתי אותם לשוק התעסוקה חלק הצליחו ללמוד, לשכור דירה בעצמם. מעבר לזה אפשר לבדוק את האימפקט בכמה כסף חסכתי למדינה, חסכתי שעות מבחן, בתי כלא. המעגל האכזרי הזה שבין הרחוב לבתי המעצר. ככה בעצם עסק חברתי מודד את ההצלחה שלו. היא לא נמדדת רק באמצעות ההכנסות שהיו לי כתוצאה מזה שמכרתי שירותים חברתיים".

פרק 5: נשים יכולות להציל את הקהילות שלהן

העולם הזה של עסקים חברתיים הוא גדול ומורכב, צומח מהר מאוד, והאמת, ראוי לפרק משלו. אבל זו נקודה טובה לחזור לאפריקה. לתבל בצדק ולאפריפאדס. הנה עוד השלכה כלכלית מעניינת של דבר פשוט כמו תחבושת היגיינית: גם נערה שתופרת לעצמה תחבושות, ובזכותן לא נושרת מבית הספר ומצליחה לרכוש מקצוע, וגם אישה שעובדת במפעל לתפירת תחבושות - שתיהן מרוויחות כסף. ובשני המקרים, הכסף הזה הולך לנשים. למה זה חשוב?

מיכל גסנר: "גם במקומות שראיתי בנפאל וגם בבורונדי הגברים או עובדים בשדה או שותים. גברים שם הם לא עוגן".

כדי להבין את זה צריך להבין את מה שנקרא - the girl effect. מה שזה אומר - אם אני אתן לאישה בקהילה מתפתחת 100 דולר, ואם אני אתן את אותם 100 דולר לגבר באותה מדינה מתפתחת, 90 דולר מהכסף של האישה יושקעו במשפחה ובקהילה שלה, כשרק 25$-20$ מהכסף שהגבר קיבל יושקעו במשפחה ובקהילה שלו. אז מי יעזור לקהילה הזו להתפתח מהר יותר? ברור שהנשים. כשמיליוני נשים לא הולכות לבית ספר כי הן במחזור, הקהילות שהן באות מהן מפסידות מיליארדים שהיו יכולים לחלץ אותן מעוני. זו מתמטיקה בסיסית.

ומי שפועלת לפי האפקט הזה זו מיקי אגראוואל. גם היא יזמית בתחום ההגיינה הנשית, גם היא קנדית. וגם thinx הוא עסק חברתי: חלק מההכנסות שלו הוא תורם לאפריפאדס. הם משתמשים ברווחים שלהם כדי לפתוח עוד מפעלים ולייצר עוד תחבושות. והנשים שמשתמשות בתחבושות האלה ושמייצרות אותן מרוויחות כסף - כסף שחוזר לקהילה שלהן, ויכול לפתח אותה. יותר ממשאית עם תרומות שמישהו שופך והולך. וזה רק סטארט אפ אחד כזה, יש עוד המון.

צליל: "זה שינה משהו בחוויה שלך? ביחס שלך למחזור שלך?".
מיכל גסנר: "המפגש עם נשים בכל המקומות האלה השפיע על איך שאני מרגישה עם הנשיות שלי באופן כללי. כאן הרבה ניסיתי להשתלב בחברה גברית, בצבא, ניסיתי להיות בת שסבבה איתה. אין לי חברות בנות. ושם הרגשתי את הכוח של מה זה להיות קבוצה של נשים שעובדות ממש קשה. שמעיפות ילדים באוויר ותוך כדי קוצרות אורז. ומהי תמיכה שהיא נשית גם אם זה לא שיח פתוח ורגשי על הגוף שלי ואיך היתה הלידה אלא תמיכה מאוד עמוקה".

אנחנו היינו חיות כיס. הפודקאסט של כאן באמת.

אתם מוזמנים להיכנס לעמוד שלנו, כאן באמת בפייסבוק, ולכתוב לנו שאלות ורעיונות והצעות לפרקים שלדעתכם אנחנו צריכים לעשות. אתם מוזמנים גם לשמוע את כל הפודקאסטים האחרים של "כאן", בכל אפליקציית פודקאסטים או באתר שלנו.

תודה לסוהיני טל, חברת מערכת כאן באמת, שבזכותה גיליתי את כל הנושא הזה. תודה רבה לעורך של חיות כיס רום אטיק, תודה רבה לאייל שינדלר שהביא לשידור. אני צליל אברהם. ביי.