פתאום, באמצע הנייר של הכלכלן הראשי על כך שמגמת העלייה בשיעור ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה נבלמה, הגיעה הערת שוליים מספר 7 שתפסה לי את העין. "שיעור התעסוקה הנמוך של החרדים נובע מההעדפות השונות בחברה החרדית ונעוץ בעיקר בבחירת לימודי תורה על פני עבודה", כותבים אנשי הכלכלן הראשי באוצר ומפנים למחקר שפרסם הקיץ המכון החרדי לחקר מדיניות. השילוב של שתי העבודות האלה הכניס אותי לדכדוך שאני לא יודע מה עושים איתו.
הנה החומרים שמהם בנוי הדכדוך הזה:
הבעיה נורא פשוטה: החרדים לא נמצאים מספיק בשוק העבודה. וכשאני אומר חרדים, אני מתכוון בעיקר לגברים חרדים. למה זה בכלל חשוב? משום שהחלק היחסי של החברה החרדית באוכלוסיה יכפיל את עצמו בתוך עשורים ספורים, ואם אנחנו רוצים לשמור על רמת החיים שלנו, ושהילדים שלנו ייהנו מרמת חיים גבוהה יותר, אנחנו חייבים שיהיו לנו מספיק ידיים עובדות בשכר גבוה שימשכו את המשק הזה קדימה. אחרת הנטל על כתפי הידיים העובדות יהיה הרבה יותר מדי כבד.
והנה, בשנים האחרונות יותר ויותר חרדים דווקא הצטרפו לשוק העבודה. הנייר של הכלכלן הראשי באוצר מראה שהמצטרפים היו בעיקר חרדים בגילאי הביניים, ובעיקר מזרמים שאינם ליטאים הארד קור (כלומר, מקרב מצביעי ש"ס או חסידים). בשנים האחרונות בכל פעם ששאלתי חרדים שנכנסו למעגל העבודה למה זה קרה, התשובה היתה נורא פשוטה - צורך כלכלי. בתקופה האחרונה חלקם כבר התחילו לדבר על דברים כמו "מימוש עצמי", אבל עדיין, השורה התחתונה היתה נורא ברורה - לו היתה לי יכולת כלכלית לא לעבוד, לא הייתי עובד.
ככה זה נראה בגרף, מתוך הסקירה הזו של הכלכלן הראשי:
צילום מסך מדו"ח הכלכלן הראשי של האוצר
מנקודת המבט החילונית שלי, שיהיה. מה זה משנה מה גרם לחרדים להיכנס לשוק העבודה, העיקר שהתחילו להיכנס. אבל אז בא הנייר הזה של הכלכלן הראשי והראה שהמגמה הזו - מגמת העלייה בתעסוקה - נבלמה.
אחד ההסברים של החוקרים הוא בדיוק המשפט הזה שציטטתי קודם - לחרדים יש מערכת העדפות אחרת. מה שאנחנו - החילונים או הדתיים הלאומיים - מזהים בתור חיים של עוני, הם רואים בצורה אחרת לגמרי. תכף אראה לכם את המספרים מהמחקר השני. אבל עוד לפני זה, המשמעות של המשפט הזה היא שאם העלייה המסוימת שהיתה בשיעור התעסוקה מיצתה את עצמה, כי יש חלק (ענק) מהחברה החרדית שמסתפק בחיים של כמה אלפי שקלים לחודש ומרגיש מרוצה מאוד מהחיים שלו, ושהוא חי חיים עשירים, אז אין לי שמץ של מושג איך אפשר לגרום לחלקים גדולים מספיק של החברה הזו להיכנס לשוק העבודה.
וזו כבר בעיה שאין לי מושג איך פותרים.
החרדים מבסוטים מהחיים שלהם
והנה זה במספרים, מתוך המחקר של ניצה קסיר ואסף צחור-שי מהמכון החרדי למחקרי מדיניות:
דבר ראשון, החרדים מבסוטים מהחיים שלהם. למעשה, הם כל כך מבסוטים מהחיים שלהם (יותר מכל מגזר אחר) שזה נראה קצת כמו הבחירות בסוריה בזמנו. הנה:
צילום מסך מהמחקר של המכון החרדי למחקרי מדיניות
דבר שני, לחרדים יש הכנסות שביתר הקהילות אין. מלגה לאברכים, למשל, בגובה של 1,810 שקלים בממוצע לאברך. עם כל הקרבות על קצבאות הילדים, בסוף הקצבה הממוצעת למשפחה חרדית היא בסך הכל 620 שקל בחודש. הכסף הגדול בהרבה נמצא במלגות מהכוללים, שחלקן הוא מתקציב המדינה, וחלקן מתרומות מחו"ל. ואפרופו תרומות, החרדים מקבלים הרבה תרומות, אבל גם תורמים הרבה (427 שקל בממוצע לחודש), למרות שההכנסה הממוצעת שלהם נמוכה מזו של המגזר הכללי. ככה זה כשאתה קהילה.
אבל עזבו את זה. אחת הנקודות החשובות שעולות במחקר של קסיר וצחור-שי היא שכלל לא בטוח שצריך למדוד עוני דרך הפריזמה של ההכנסות, אלא דווקא של ההוצאות, לפחות במה שקשור לחברה החרדית. ההוצאות בחברה החרדית נמוכות יותר, חרף העובדה שהמשפחות בחברה החרדית גדולות בהרבה מאלה במגזרים האחרים. ובמקום שאני אבלבל לכם את השכל, פשוט תציצו בגרף הזה. אני יכול להסתכל בו שעות:
צילום מסך מהמחקר של המכון החרדי למחקרי מדיניות
ועכשיו אני מגיע לשורה התחתונה - התחושה הסובייקטיבית של העוני. כשהחוקרים שואלים את החרדים "האם אתם מרגישים עניים?", לא רק שהתשובה שלהם בגדול היתה לא, דפוס התשובות שלהם כמעט שאינו שונה מזה של יהודים שאינם חרדים (אצל הערבים התמונה שונה בתכלית). הנה, תראו:
צילום מסך מהמחקר של המכון החרדי למחקרי מדיניות
הסתכלו רגע רק על שתי העמודות השמאליות. אם לא היו אומרים לכם מי זה מי, הייתם מתקשים לנחש מי הם החרדים ומי הם היהודים שאינם חרדים. אלה ואלה מרגישים עניים (כמעט) באותם שיעורים (נמוכים). וכשזה המצב, וההוצאות נמוכות יותר, וההכנסות מגיעות מכל מיני מקורות, והממשלה שופכת תקציב, והגברים החרדים מפסיקים להיכנס לשוק העבודה כמו קודם, זה מדכדך אותי.
זהו. עד כאן הבכי והנהי החילוני שלי. זה הרגע שבו הייתי ממש ממש שמח לשמוע חרדים וחרדיות שיספרו לי איך הם רואים את זה.