המחשב שהכניס את נוחי דנקנר לכלא

נוחי דנקנר לא היה איש אהוב במדינת ישראל כשנפתחה החקירה נגדו, בנובמבר 2012. אלה היו ימי השיא של הדיון הציבורי על ריכוזיות ועל יוקר המחיה, והחברות בשליטת דנקנר היו במרכז השיח: סלקום של עידן קרטל הסלולר, מונופול המלט נשר שתרם להתייקרות הבנייה, וכמובן שופרסל, השליט הדורסני של תחום הקמעונאות. על הרקע הזה נשמעו אז טענות להגנתו של דנקנר, שאתמול (שני) בבוקר נגזרו עליו שנתיים מאסר באשמת הרצת מניות; טענו בעדו שעצם החקירה נבעה מכניעה לרחשים פופוליסטים בציבור. אבל החוקר שחשף את נוחי דנקנר לא קרא עיתונים ולא הושפע מפופוליזם: הוא קוד, אלגוריתם.

הראשון לזהות את תיק הרצת המניות של נוחי דנקנר היה מחשב. ולא רק בתיק דנקנר: גם בתיקים אחרים בולטים בתחום העבירות הכלכליות, דוגמת התיק במסגרתו הורשע איש העסקים ג'קי בן זקן, או בפרשת הרצת המניות בחברת הקניונים מליסרון של משפחת עופר.

האלגוריתם הזה הוא כלי העבודה העיקרי של יחידת בקרת המסחר ברשות ניירות ערך, יחידה קטנטנה בת חמישה חוקרים (אנושיים). מדובר בקוד שמאתר התנהגויות חשודות בבורסה, ומציף אותן לבדיקת חוקרי היחידה. החוקרים בודקים את הנתונים שהמחשב הציף, ומחליטים אם יש להן הסבר הגיוני, לא פלילי, או שצריך לפתוח בחקירה.

נוחי דנקנר (צילום: שלומי יוסף, גלובס)

דפוס של תרמית

כדי להבין מה המחשב עושה, צריך להבין מהי תרמית בנירות ערך. נעשה את זה באמצעות הדוגמה של פרשת דנקנר.

דנקנר הורשע בעבירת התרמית בניירות ערך, שהשם העממי שלה הוא "הרצת מניות". בפברואר 2012, דנקנר עמד בראש חברת האחזקות אי.די.בי, אז עדיין החברה המשפיעה במשק. בין היתר, אי.די.בי החזיקה בשופרסל, בסלקום, בחברת נשר שנחשבת למונופול בתחום יצור המלט ועוד.

באותה תקופה, אי.די.בי כבר הייתה בקשיים, וריח תחילת-הסוף של דרכו העסקית של דנקנר כבר נישא באוויר. דנקנר היה נחוש להציל את האימפריה שלו. הוא תכנן לערוך הנפקת מניות כדי לגייס עוד מזומנים ולסייע לאי.די.בי לעמוד בהתחייבויות שלה.

כדי לעמוד ביעדי ההנפקה ולהבטיח את ההצלחה שלה, דנקנר ביקש לזייף ביקוש למניה, ערב ההנפקה, כדי לשמור על מחיר מניה יציב ולאותת למשקיעים שכוחה של אי.די.בי עוד במותניה. לצורך כך הוא השתמש באיתי שטרום, בעלי חברה שעסקה במסחר בשוק ההון. שטרום רכש מניות של אי.די.בי באופן מתוזמן, במטרה ליצור אחיזת עיניים של ביקוש למניה.

דנקנר עזר לשטרום: הוא הרים טלפונים לבנקאים בכירים בנק הבינלאומי, ושיכנע אותם לסדר לשטרום הלוואה לרכישת המניות. הוא גם רתם כמה מחבריו, אנשי עסקים שקנו משטרום את המניות שקנה בבורסה, כדי שיוכל לשוב ולרכוש עוד מניות בשוק ולדחוף עוד קצת את המניה. המשמעות של הפעולה הזו היא שמי שהשתתף באותה הנפקה שילם מחיר מופקע עבור מניות אי.די.בי – זה כולל גם אותנו, באמצעות כספי הפנסיה שלנו.

פרשת נוחי דנקנר ב-120 שניות 

אוקיי, אז איך המחשב עלה על זה?

נחזור לאלגוריתם. התפקיד של רשות ניירות ערך הוא בין היתר לזהות תרמיות כאלה ולחקור אותן. לצורך כך היא בנתה את האלגוריתם, שסורק בזמן אמת את כל פעולות המסחר שמתבצעות בבורסה ומאתר מסחר לא טבעי וחריג.

לדוגמה, אם מחזור המסחר של חברה מסוימת (סך עסקאות הקניה והמכירה ביום אחד) נע סביב מיליון שקלים בין 1 ל-15 לחודש, ואז פתאום ב-16 לחודש המחזור קופץ ל-2.5 מיליון שקלים, המחשב יודע להתריע שיש כאן תופעה חריגה. לאחר שהנורה האדומה נדלקת, החוקרים של הרשות נכנסים לתמונה ומנתחים את הנתונים.

לעתים קרובות הם שוללים את החשדות. לדוגמה, החוקרת ביחידת בקרת המסחר יכולה לגלות שהחברה ערכה ניסוי שהצליח מאוד, ובאותו יום פורסמו כותרות שהחמיאו לה בכל העיתונים. היא יכולה להשתכנע שהזינוק במחזור המסחר נובע מכך שהמשקיעים נוהרים לקנות את המניה מתוך הנחה שעתידה של החברה מזהיר. במקרים אחרים, כמו בפרשת דנקנר, החוקרים מחליטים להעמיק עוד את הבדיקה עד להזמנת המעורבים לחדר החקירות.

האלגוריתם גם מנתח דפוסי רכישה של קונים ומתריע כאשר קונה מגלגל סכומים גדולים מהרגיל או רוכש מניה מסוימת בכמויות עצומות, שחריגות ביחס להתנהגותו בעבר. גם כאן, ייכנסו חוקרי הרשות לתמונה, ויתחילו לנסות ולברר האם מדובר במסחר תמים, או ברכישה מאסיבית של מניות שמטרתה להריץ את המניה.

אגב, בימים הראשונים לחקירת תיק דנקנר, לא היה לחוקרים מושג כמה גדול המקרה שהם בודקים: לאורך כל התהליך הזה החוקר של הרשות לא יודע מי האדם שאת ההתנהגות שלו הוא בודק. שמם של הסוחרים בבורסה לא קיים במערכת המידע של רשות ני"ע, אלא רק מספר סידורי. רק אחרי שמחלקת החקירות מגיעה למסקנה שיש צורך בחקירה מעמיקה יותר, הרשות מעבירה לבורסה את המספר הייחודי כדי לקבל את שמו של החשוד. לפעמים השם הזה הוא הפתעה גדולה.

ג'קי בן זקן (צילום: פלאש 90)