חפש
Languages
מתוך "מלך האריות"
צילום: באדיבות פורום פילם

מלך האריות 2019: הטכנולוגיה הפסידה לנוסטלגיה

העיבוד הממוחשב והריאליסטי לקלאסיקה מ-1994 היה אמור להיות השיא של גל החידושים לסרטי האנימציה הישנים. אבל החזרה אל צוק התקווה נראית חיוורת וחסרת דמיון, באופן שמעלה תהיות לגבי כל פסטיבל הנוסטלגיה של דיסני
אריק רוזנברג
19 ביולי 2019
09:39

"מלך האריות" גרסת 2019 הוא הזדמנות טובה לעמוד על טיב ומהות פרויקט חידוש קלאסיקות האנימציה ופסטיבל הנוסטלגיה, שדיסני החלו בו לפני כשלוש שנים. אחרי כמה עיבודים חדשים שכבר יצאו לאקרנים - כמו "ספר הג'ונגל", "היפה והחיה", "אלאדין" ו"דמבו", ורגע לפני סרטים נוספים שעתידים לצאת – כמו "מולאן" ו"בת הים הקטנה", הגיע תורו של יורש העצר. זמן רב לפני שיצא לאקרנים, זכה "מלך האריות" החדש ליחסי ציבור מסיביים, וענקית המדיה השיגה לפחות מטרה אחת שהציבה לעצמה – זהו הסרט הכי מדובר של הקיץ. אבל בשלב הזה מתבקש לשאול - האם החזרה של אולפני דיסני אל סרטי העבר טומנת בחובה ערך מוסף, מעבר לרווח הכלכלי הברור? האם בעיבוד המחודש, ולכאורה ריאליסטי יותר, של "מלך האריות" קיים ניסיון כנה ליצור חוויה קולנועית שהיא מהנה, מחדשת ומעשירה עבור צופיה, צעירים ומבוגרים כאחד, כפי שנעשה בסרטים המקוריים?

התחושה בקרב צופים רבים, שבסך הכול מדובר בניצול קר מבית היוצר של התעשייה ההוליוודית, שמטרתו לסחוט עוד כסף מהמעריצים, לא מנותקת מהמציאות – כי הרי כמה קל לדחוף לצופים מוצר מוכן ומוכר באריזה חדשה ונוצצת, מבלי להסתכן ולהשקיע מאמצים ביצירה מקורית. החידוש ל"מלך האריות" הוא מקרה מעניין, משום שכל עיסוק בקלאסיקה בסדר גודל כזה הוא סיכון בפני עצמו. בדיסני כבר ראו את התגובות לעיבודים החדשים שיצאו קודם לכן, שבחלק מהמקרים התקבלו בחיוב, אבל בפועל אף גרסת "לייב אקשן" או טכנולוגיית מחשב לא באמת הצליחה להתקרב אפילו במקצת למעמד הסרט המונפש ששימש לה השראה. ראשי דיסני גם כנראה ידעו שחזרה אל הסרט מ-1994 עלולה להכתים את המורשת המלכותית, ועדיין הם בחרו, ממש כמו סימבה, לחזור אל צוק התקווה – ועל זה נרשמת ליוצרי הסרט נקודת זכות. שלא כמו סימבה, "מלך האריות" של 2019 לא מתמודד בהצלחה יתרה עם העבר שלו.

כשהמציאות לא עולה על כל דמיון

כמו בשאר סרטי גל החידושים של דיסני, גם ב"מלך האריות" גולת הכותרת היא הטכנולוגיה. הסיבה העיקרית לחזרה אל סרטי העבר, היא המשאבים הטכנולוגיים שעומדים היום לרשות הקולנוע. טכנולוגיית המחשב ושחקנים בשר ודם מחליפים בסרטים החדשים את הדמויות המונפשות, ואמורים להפוך את הסיפורים המצוירים, כאמור, לריאליסטיים וחיים יותר. אלא שהתוצאה בפועל בחלק מהמקרים לא עונה על הציפיות.

החידוש ל-"ספר הג'ונגל" מ-2016 בבימויו של ג'ון פאברו, שתפס את כיסא הבמאי גם ב"מלך האריות", נחשב בסך הכול לעיבוד מוצלח לסרט הישן, אבל טענה מרכזית נגד הסרט החדש הייתה בנוגע לטכנולוגיה, שאפשרה לבלו בגירה ושירחאן להיראות כחיות טרף אמתיות, אבל לדעת רבים לא באמת סיפקה את הסחורה. הדמויות הריאליסטיות של חיות הג'ונגל פשוט לא הצליחו לעורר רגש כפי שעשו הדמויות בסרט המונפש. "מלך האריות" החדש הוא עוד הוכחה לכך שבכל הקשור ל"החייאת" סרטי האנימציה - במקרה של סרטים שעלילתם נעה סביב מעלליהם של בעלי חיים, הטכנולוגיה פוגעת בחוויית הסרט המקורי.

רגעים מכוננים בסרט מאבדים כמעט לחלוטין את העושר הוויזואלי והיצירתיות הקולנועית. "מלך האריות" (צילום: באדיבות פורום פילם)

סצנת הפתיחה המיתולוגית, עם שירו של אלטון ג'ון "Circle Of Life", משוחזרת בגרסת 2019 בדיוק של פריים אחר פריים, והסוואנה באפריקה מעולם לא נראתה יותר מרשימה, וכן – הסצנה מעוררת התרגשות. אבל משם המצב פחות או יותר הולך ומידרדר מבחינה ויזואלית. רגעים מכוננים בסרט מאבדים כמעט לחלוטין את העושר הוויזואלי והיצירתיות הקולנועית שאפיינו אותם בגרסה המקורית. שירים מוכרים, כמו "Just Can't Wait To Be King" ו-"Be Prepared", אשר זכו בסרט המקורי לבימוי תזזיתי ומלא צבע – וכך גם ביטאו את רחשי ליבן ורגשותיהם של הדמויות בצורה מושלמת, מקבלים בגרסה הממוחשבת של 2019 טיפול חיוור.

מעבר לשירים, העקרות הוויזואלית של "מלך האריות" החדש באה לידי ביטוי בעיקר בסצנות הדרמטיות, בהן הטכנולוגיה החדשה מפסידה בענק לאנימציה הישנה. "מלך האריות" הוא מעל הכול סיפור אנושי גדול – על יחסי אב ובן, התבגרות, התמודדות עם מטעני העבר וקבלת אחריות. בעוד שאנימציית הסרט המקורי שיוותה לבעלי החיים הבעות אנושיות מעוררות הזדהות, בהתאם לאתגרים שאיתם הן מתמודדות, הריאליזם בסרט החדש הופך את מופאסה וסימבה מאבא ובן לסתם עוד שני אריות בספארי. זה צורם במיוחד בסצנת המוות של מופאסה, שצילקה דור שלם של ילדים בשנות התשעים, וב-2019 פשוט לא מצליחה להשאיר את אותו רושם.

ביונסה לא מחדשת

"מלך האריות" המקורי זכה לתשומת לב רבה ב-1994 בין השאר גם בזכות ליהוק המדובבים. אחרי שרובין וויליאמס היה כוכב הקולנוע הראשון לדובב סרט מצויר, ועשה זאת באופן בלתי נשכח עם דמותו של הג'יני ב"אלאדין" מ-1992, דיסני גייסו לטובת "מלך האריות" שורה של שמות מוכרים שיפיחו חיים בדמויות המונפשות. רק ג'יימס ארל ג'ונס בן ה-88, בעל קול הבס, שדובב את דמותו של מופאסה ב-1994, נשאר גם לסרט של 2019. במקרה של יתר הדמויות ב"מלך האריות" דיסני רעננו את השורות, כפי שעשו בשאר העיבודים החדשים,  עם כמה שמות לוהטים בקנה מידה מלכותי כיאה למעמד, וכאלו שגם יותר רלוונטיים ל-2019. ואם לא היו גם כך מספיק ציפיות מלכתחילה על גבו של הסרט, הליהוק של ביונסה כנאלה ודונלד גלובר (צ'יילדיש גמבינו) כסימבה העלה את רמת ההייפ אל מעל ומעבר לפסגת צוק התקווה. אבל גם בנושא הזה, "מלך האריות" מחזק במידה מסוימת את הטענה שליהוק שמות גדולים לתפקידים ישנים ומוכרים לא בהכרח עובד. בגזרת השירים ביונסה וגלובר עושים את שלהם, בכל זאת – שני מוסיקאים. אך בכל הקשור לדמויות עצמן והאפיון שלהן בסרט, אין בליהוקים החדשים כל חידוש.

הדמויות היחידות שמצליחות להשכיח את הסרט הישן. טימון ופומבה ב"מלך האריות" (צילום: באדיבות פורום פילם)

לא חסרות דוגמאות מהעבר שכבר הוכיחו כי דיבוב בסרט מצויר לא מסתכם בלהעניק לדמות המצוירת את הקול. המטרה היא להשתמש בקול המפורסם של הסלבריטי כדי להעניק לדמות אופי – וזה זמן טוב (כמו כל זמן אחר) להזכיר שוב את רובין וויליאמס ב"אלאדין" המקורי, שהציב את הרף בתחום הזה הכי גבוה שיש. ביונסה וגלובר לא צולחים את המבחן הזה, ודווקא הדמויות המרכזיות של הסרט נשארות שטוחות. מי שגונבים את ההצגה הם סת' רוגן כפומבה ובילי אייכנר כטימון, שמספקים את הרגעים הכי מוצלחים של הסרט ובאמת מצליחים להשכיח בעזרת הדיבוב שלהם, שמלא בהומור, את הדמויות מהסרט המקורי.

עם העלילה, באופן לא מפתיע, דיסני ויוצרי הסרט לא העזו להתעסק יותר מידי - למעט תוספות של כמה סצנות בודדות, שלא תורמות דבר. יראת הכבוד לעלילת המקור ראויה להערכה, אבל אם בדיסני היו גם משכילים ללמוד מהסיפור של מופאסה, סימבה ושאר החברים בסוואנה, אולי התוצאה הסופית לא הייתה רק חזרה אל העבר, אלא גם יצירה של משהו משמעותי שיכול לעמוד בפני עצמו. "מלך האריות" של 2019 היה אמור להיות סוג של שיא בסדרת העיבודים החדשים לקלאסיקות של דיסני, אבל מוכיח שהקונספט עדיין דורש שיפורים. את ההישגים בקופות ברחבי העולם הסרט ישיג – זה ניכר כבר בימים הראשונים לאחר צאתו לאקרנים. בכל הקשור ליצירת זיכרונות מלאי דמיון שיישארו עם הצופים לעוד שנים ארוכות, הוא ככל הנראה לא יתקרב לקרסולי אביו מ-1994, ואם מופאסה היה צופה מלמעלה – הוא לא היה מרוצה.