"ג'וג'ו ראביט" הוא סרט בעייתי, וזה אפילו לא קשור לעובדה שהוא צוחק על היטלר

"הומור", אמר פעם ג'ון קליז, "הוא חלק מהותי מהיצירתיות שאנו זקוקים לה כדי לפתור בעיות – לא משנה עד כמה הן רציניות". ואם ג'ון קליז, אחד שמבין דבר או שניים בסאטירה, אומר משהו שקשור לקומדיה, הוא כנראה צודק - אין נושא שאי אפשר להתייחס אליו בהומור.

בראש רשימת "הנושאים הרציניים שאנשים אוהבים לצחוק עליהם, ואז לגרום לאנשים אחרים להרים גבה כי מישהו עשה צחוק מנושא רציני" נמצאים מלחמת העולם השנייה, היטלר וכמובן השואה. מי שמצטרף כעת ליצירות העבר שעסקו באותם נושאים דרך הקומדיה, הוא הסרט "ג'וג'ו ראביט", שעלה השבוע לאקרנים בישראל. ועל אף שמדובר בסרט מצחיק וחכם, יש בו לא מעט בעיות – והן בכלל לא קשורות לחלקים הקומיים שבו.

גיבור הסרט הוא ילד גרמני ומאוד נאצי בשם יוהאנס, המכונה ג'וג'ו (רומן גריפין דיוויס), בתקופת מלחמת העולם השנייה. ג'וג'ו הוא תומך נלהב של המפלגה הנאצית, של האידיאולוגיה הנאצית, כולל שנאת יהודים כמובן, ושל המנהיג הבלתי מעורער – הלוא הוא אדולף היטלר. הילד מעריץ את הרודן עד כדי כך שדמות חברו הדמיוני היא דמותו של הפיהרר בכבודו ובעצמו, אותו מגלם במאי הסרט טאיקה וואיטיטי הניו זילנדי (אמו יהודייה, אם תהיתם אם מותר לו לצחוק על השואה או לא). העניינים מסתבכים עבור ג'וג'ו כשהוא מגלה שאמו (סקרלט ג'והנסון) מסתירה בבית נערה יהודייה (תומסין מקנזי).

"ג'וג'ו ראביט" עומד במשימה של להצחיק. זה סרט מצחיק כי וואיטיטי יודע להצחיק – כבמאי וכשחקן. גם בסרטי אינדי כמו "מה שאנחנו עושים בצללים" ו"המצוד אחר אנשי הבר" וגם בשוברי קופות של מארוול כמו "תור: ראגנארוק" הוא מציג הומור שנון ומקורי. "ג'וג'ו ראביט" מספק כמה רגעים קומיים שמפרקים את המטען הכבד שנמצא בלב הנושאים המוצגים בסרט – כמו תעמולה אנטישמית חסרת מעצורים והליכה עיוורת אחרי מנהיג כריזמטי שמוביל יבשת שלמה לאבדון, ובין צחוק לצחוק הסרט מצליח לעורר אצל הצופה פחד ורתיעה מאווירת הטירוף ששררה בגרמניה באותה תקופה.

מתוך "ג'וג'ו ראביט", סרטו החדש של טאיקה וואיטיטי. צילום: באדיבות פורום פילם

בכלל, לסרטו של וואיטיטי יש נקודת מוצא מעניינת. כי זה דבר אחד לשים גרמנים, ובפרט נאצים, בזמן המלחמה במרכז הסיפור, אבל להשתמש בילד בן 10 כדמות שטופת תעמולה ושנאה - זה משהו שדורש הרבה יותר אומץ. וגם במקרה הזה, הבמאי מצליח, ברוב חלקי הסרט, לנתב את הדברים לכיוונים שהוא רוצה. כי דמותו של ג'וג'ו הילד מבטאת, הודות למשחק הטוב של דיוויס, את הקלות שבה אפשר להיסחף אחר תעמולה, אבל בו זמנית גם את הקלות שבה אפשר להבין את האבסורד אשר עומד מאחורי מסרים פופוליסטיים - שלאורך ההיסטוריה הובילו אנשים ועמים שלמים לעשות דברים נוראיים.

אז איפה הבעיה? מבלי לחשוף יותר מדי מפרטי העלילה (אין כאן ספוילרים), אומר שהבעייתיות של הסרט מתפתחת ככל שהוא מתקרב אל סופו. אחרי שוואיטיטי יורה את החיצים הקומיים-סאטיריים שלו למטרות שהוא מכוון אליהן, הוא מתחיל לנסות לפתור את הקונפליקט הדרמטי בלב העלילה. זוכרים? בבית של הילד הנאצי מסתתרת ילדה יהודייה. בשלב מסוים "ג'וג'ו ראביט" הולך יותר לכיוון המקומות הרציניים והאפלים בסיפור כדי שלבדיחות יהיה פאנץ' משמעותי – וזה עובד באופן חלקי ביותר.

המעבר של וואיטיטי במהלך הסרט לטון יותר רציני וקודר אולי נראה הגיוני לאור העובדה שמדובר כאן בשואה ומלחמה ונאצים, ולרגעים "ג'וג'ו ראביט" באמת מרגש ברמה הדרמטית (סקרלט ג'והנסון מראה איך עושים את זה נכון כשמדברים על מעבר בין קומדיה לדרמה). אבל אחרי גילויי היצירתיות ברמה הקומית, הדרמה נשארת במקום מאוד קלישאתי ולא מעניין – כמו סרט שואה מאוד מיינסטרימי ולא אמין.

ב-1940, כשהמלחמה הייתה בעיצומה, הצליח צ'רלי צ'פלין להשתמש בקומדיה שלו כדי להעביר מסר חד וברור על הנעשה באירופה. ועל מנת באמת לזעזע את הצופים הוא ביצע בסופו של "הדיקטטור הגדול" מהלך קולנועי דרמטי גאוני – ופצח במונולוג בלתי נשכח מול המצלמה. צ'רלי צ'פלין כן? אמן הסרט האילם פוצח במונולוג ששובר את הקיר הרביעי, וזאת כדי להבהיר לצופים את רצינות הדברים שעליהם צחק רק כמה דקות קודם לכן. במילים אחרות – אגרוף בבטן. 80 שנה אחרי, סרטו של טאיקה וואיטיטי מצליח לעשות רק חצי מהדרך הנדרשת כדי ליצור קומדיה אפקטיבית על מלחמת העולם השנייה והשואה.