כאן לבנון

עדויות מריחן | אלוף (במיל') יאיר גולן

במהלך העבודה על סדרת הרשת "ריחן - מוצב המוות", קיים הבמאי איתי אשר שיחות עם חיילים וקצינים שלקחו חלק בלחימה בצפון. התמלולים כעת נחשפים כאן ומעניקים את נקודת המבט האישית שלהם על ימי הקרבות ברצועת הביטחון
איתי אשר
23 באפריל 2020
18:49

אני הייתי בעורב צנחנים. לבנון, מבחינת הדור שלי, זה בכלל מרחב אימונים. זה היה הדבר הכי טבעי לעבור את הגבול. למה נשארנו שם? אני חושב שישראל עשתה כאן טעות אסטרטגית והיסטורית.

בינואר 85׳ מדינת ישראל מקבלת החלטה לצאת מלבנון. מערכת הביטחון אמנם שכנעה את הממשלה לצאת מלבנון אך להמשיך לתמוך בצבא דרום לבנון ולקיים עשר  נקודות תצפית, מעין נוכחות לא קיימת.

שמי שפיקד אז על צבא דרום לבנון היה?
אנטואן לאחד. לאחד היה נוצרי מרוני. הוא איחד את הכפרים בדרום. קשר את גורלו בגורלנו תוך כוונות פטריוטיות לבנוניות.

הכוח שלנו ישב יחד עם צד"ל ולא במוצב ישראלי נפרד. היתה לנו התקלות מוצלחת ברפיע כי הרגנו שני מחבלי אמל והיו אפס נפגעים. התקשר אליי ראש מטה פיקוד צפון והוא רצה לבוא לסייר בגזרה. הוא מאוד התרשם. אני הייתי מ״פ, כן? סך הכל בן 24 הוא ביקש ממני לכתוב מה צריך לעשות עם אזור הביטחון. בגדול כתבתי לו שאני לא מבין למה אנחנו יושבים באזור הביטחון, למה אנחנו סוגרים את צד"ל בתוך מוצבים ולמה אנחנו מגבילים את הפעילות שלנו לקו אדום. המלצתי שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד״ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים. אם יתקפו אותו בכפרים, אז הוא יצא ויעשה את הפעולות נקם שלו בכפרים שלהם. המלצתי גם למחוק את הקו האדום. למה לא להטריד את החיזבאללה בכפרים שלו? למה צריך לחכות שהוא יבוא אלינו?

----- 

"מי שהתעסק בגזרה הזאת ידע שכנראה אחד, שתיים או שלושה חיילים לא יחזרו"

אני חושב על זה היום וכל ההצעות שהצעתי אז היו לגמרי נכונות. להוציא מבצע מעבר לקו אדום זה היה קריעת ים סוף, למה עשינו את זה? למה נתנו לחיזבאללה להתבסס בכפרים הגובלים באזור הביטחון באין מפריע? אני חושב שהאפיזודה של צד״ל נועדה מראש לכישלון. כשהגעתי לאזור הביטחון בשנת 96׳ כמח״ט, אחרי שהייתי שם מג״ד וסמג״ד, אני יכול להגיד דבר אחד - במבחן ההיסטוריה זו היתה חוויה מיותרת. מצד אחד זו היתה הרפתקת חיי ומבחינה מקצועית פסגת הפסגות. עשיתי את זה בכל ליבי ומאודי, אבל להגיד לך שמבחינה אסטרטגית זה היה נבון? אני חושב שזו היתה טעות.

ההיגיון של הישיבה בעיישיה וריחן היה אחד – חיבור לגדוד 20 של ג'זין. היה צריך לשמר את הקשר אליה והדרך לשמור קשר אליה זה לשבת על מעבר חונה. הרעיון היה שצד״ל נשא בנטל הביטחון אבל תפיסת ההפעלה של צד״ל היתה שגויה, לכן מהר מאוד זה הפך לנטל על צה״ל. אני אומר את זה מתוך המון הערכה לאנשי צד״ל שבסופו של דבר הקיזו את דמם במידה רבה מאוד למעננו.

גם אנחנו הקזנו את דמנו למענם.
כן, זה היה טיב היחסים שנוצרו שם. יצרנו עם האוכלוסייה המקומית של דרום לבנון יחסים יוצאים מן הכלל. בי זה נסך המון אופטימיות. כמפקד צבאי הזמינו אותי לשמחות שלהם: להטבלת הילדים שלהם, חנוכת מועדונים וכדומה. אתה מגלה מהר מאוד שהם אנשים שאתה מסוגל לפתח איתם קשרי ידידות. זה משהו שאני נושא איתי לאורך שנים, כשיש אינטרסים משותפים אז אפשר לייצר משהו אחר.

אני לא מתעלם מהשיקולים שעמדו לנגד מקבלי ההחלטות דאז. היתה איזו תחושה שאם נפקיר את אזור הביטחון, הסורים ירדו דרומה ויהוו איום. אבל כשאתה בודק את זה ברטרוספקט – האם באמת היה איום סורי? לטעמי לא. האם היה מקום להעמיד מול גרילה של החיזבאללה ושל עמל את צד"ל במוצבים, לבושי מדים, סגור בתוך קירות בטון ולצפות שזה יעבוד? לטעמי לא.

הייתי מפקד החטיבה המזרחית ממחצית 96׳ ועד ראשית 98׳, השנים הכי סוערות באזור. אין שבוע שלא ירו עליי. בסוף גם פגעו. הייתי מאוד גאה שלא נהרג אף חייל על הצירים בתקופה שלי.

איך עשית את זה?
יצאתי לשטחים הסמוכים ויצאנו למרחבי החיזבאללה. היו לזה מחירים אבל היו גם הישגים. מי שהתעסק בגזרה הזאת ידע שכנראה אחד, שניים או שלושה חיילים לא יחזרו. אז זה היה די ברור שלא כולם חוזרים. היום קשה להסביר את זה במציאות הבט״ש הדי שליווה יחסית ב-20 שנה האחרונות. אתה יוצר חיכוך ולחיכוך הזה יש מחיר.

"אני חושב שהאחריות לכך שנתקענו שם היא בעיקר על צה״ל. אין ספק שלצאת משם דרש אומץ. ראש הממשלה דאז ברק בעצם כפה את זה על הצבא"

----- 

בישיבה חשובה עם עמירם לוין ושני מפקדי יק"ל, הסברנו להם שהביטחון מתפורר. חיינו בתוך הלבנונים וראינו שיש מקרי בגידה בצד״ל, שאזרחים פחות מעוניינים להיפגש איתנו. הוא סיכם את הדיון באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי. זה אכן קרה אבל רק כעבור ארבע שנים.

מבחינה אסטרטגית זו היתה שגיאה, אבל כשהוחלט שאנחנו שם אז אתה חייב לנהל את הלחימה הטקטית הכי טובה שאתה יודע. במגבלות ובאילוצים שמוטלים עליך אתה צריך לעשות הכי טוב, והכי טוב שידעתי זה לעשות את הפעילות ההגנתית בצורה הכי חכמה והכי נועזת. פיתחנו מיומנות לחימה בסבך שלא ידענו קודם. כשצבא נמצא בחיכוך אז הוא לומד.

אי-אפשר היה להישאר ברצועת הביטחון בלי להיות בעיישיה- ריחן סוג'וד?
בעיני כל התפיסה של אזור הביטחון היתה שגויה אבל מרגע שהחלטת, ואתה כולל את אותה מובלעת ג'זין, אז דבר מוביל לדבר. הוצאנו בסופו של דבר אנרגיה אנושית ולא אנושית ושילמנו מחירים באופן שלא הביא שום תועלת לדעתי לביטחון ישראל. הייתי יכול לנצל את הכוח, את האנרגיה, הכישרון, את חמדת הנעורים ומסירות הנפש בצורה הרבה יותר טובה לו היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.

אפשר להגיד שבחרנו לא נכון גם בין ששת הימים ליום כיפור, מה שהוביל למחדל של יום כיפור. אבל אז זה היה מול צבאות ערב אז המחירים היו מאוד כבדים. בשגיאות שהדור שלי עשה מול אויב שהוא בסך הכול חלש המחירים היו יחסית צנועים, אבל המחיר לא היה הכרחי.

גם שלחת אנשים לקרב בידיעה שמה שהם עושים הוא חסר תכלית לגמרי.
הבנו טוב מאוד שזה חסר תוחלת אבל הרגשנו שעדיף שנהיה שם. אם מישהו יודע לנהל את הלחימה הזו בצורה טובה אז זה אנחנו. כחלק מהאחריות לחיילים שלנו אנחנו צריכים להישאר שם.

למה אזור סוגוד היה זירת הלחימה העיקרי? כדי להגן על הציר הזה אתה יוצא לרכסים. הרכס ששלט ממערב היה רכס סוגוד רפיע. אני חושב שהאחריות לכך שנתקענו שם היא בעיקר על צה״ל. אין ספק שלצאת משם דרש אומץ. ראש הממשלה דאז ברק בעצם כפה את זה על הצבא. אני חושב שהצבא היה צריך להמליץ על זה הרבה לפני. המלצה לדור הצעיר - תטילו ספק ותהיו ביקורתיים.