פלסטינים מפגינים ברמאללה נגד תוכנית טראמפ, בפברואר
צילום: אי-פי

עצירת התיאום הביטחוני מייצרת שטח אפור וזו הסכנה האמיתית

התיאום בין ישראל לרשות הפלסטינית שונמך אמנם, אך אין נתק מוחלט בין הצדדים. עד לרגע זה לא היו תקריות בשטח שיעמידו למבחן את המשמעות שבעצירתו. הרשות הפלסטינית לא מתכוונת לתת יד לשגשוג הטרור מחדש, אך לכולם ברור כי ככל שיחלוף זמן והתיאום לא יתחדש, זהו פתח לחיכוך גובר בין צה"ל וכוחות הביטחון למנגנוני הביטחון הפלסטיניים בשטח | פרשנות
גל ברגר
24 במאי 2020
18:41
עודכן ב 28 מאי 13:11

נתחיל מהסוף: אין נתק. גם לא צפוי נתק. ישראל והרשות הפלסטינית קשורות בקשר גורדי - ביטחונית, כלכלית, תברואתית ובשורה של עוד תחומים. בכל הנושאים האלה מתקיים תיאום רצוף ובדרך כלל יעיל. כפי שהיה בעיצומה של עונת הקורונה, לפניה ואחריה. קרוב ל-30 שנה נבנתה כאן מערכת יחסים מסורגת כשתי וערב שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לפרום גם אין עניין לפרום אותה בהנהגות שני הצדדים, למעט בזמנים של מלחמה רבתי כמו אינתיפאדה המונית - ואז ממילא כל המערכת מתפרקת לרסיסים. אבל זו לא הסיטואציה (ראו בהקשר זה את מאמרי "למה אין אינתיפאדה שלישית"). 

החלטת יו"ר ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן כי הפלסטינים אינם מחויבים עוד להסכמים עם ישראל התקבלה ביום שלישי שעבר לקראת חצות, מתוך חשש שישראל אכן מתכוונת לספח או להחיל ריבונות ישראלית על שטחים מעבר לקו הירוק, אם זו בקעת הירדן, אם אלה גושי ההתנחלויות. שטחים שבעיני הרשות הפלסטינית אמורים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית בעתיד, או לכל הפחות נמצאים במחלוקת שיש ללבן במשא ומתן בין הצדדים.

חששה של הרשות כי ישראל מתקדמת לעבר החלת ריבונות או סיפוח של שטחים אלה שלא בהסכמתה, במהלך חד-צדדי ובטרם משא ומתן, נשען על סעיף 29 בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן שנחתם בידי ראשי שתי המפלגות בנימין נתניהו ובני גנץ. הוא קבע כי החל מ-1 ביולי 2020 יוכל ראש הממשלה "להביא את ההסכמה שתושג עם ארה"ב בעניין החלת הריבונות לדיון בקבינט ובממשלה ולאישור בממשלה ו/או בכנסת". החשש הזה נשען גם על נאומו של נתניהו בעת הצגת הממשלה החדשה בכנסת, עת אמר בהתייחסו להתנחלויות כי הגיעה העת להחיל את החוק הישראלי על חבלי ארץ אלה.

המילים סיפוח, החלת ריבונות או החלת החוק הישראלי, אמנם לא אוזכרו בקווי היסוד של הממשלה החדשה, וגם לא בנאומו של ראש הממשלה החליפי בני גנץ באותו המעמד בכנסת, אבל לרשות הפלסטינית זה הספיק. גם סוגיית ההסכמה של ארה"ב לעניין הסיפוח ו/או החלת הריבונות/החוק הישראלי טרם התבררה עד תום, ועמדת גנץ – שיש לה משקל בהחלטה הישראלית על מהלך כזה – לוטה בערפל. רמאללה החליטה שלא להמתין עד שיתסדרו להם הכוכבים ועד ששלושת השחקנים המרכזיים – נתניהו, גנץ וטראמפ – יגבשו עמדה מוצקה בנושא וזה הספיק לה כאמור, כדי לשחרר נצרה. להניף דגל אדום מול השלישייה וגם מול העולם הערבי והקהילה הבינלאומית בכלל, רגע לפני שהכדור נבעט לשער. להרוג את הרעיון הזה כשהוא קטן.

המבחן האמיתי טרם הגיע

אחת הנגזרות של החלטת הרשות הפלסטינית כי היא פטורה או משוחררת מן ההסכמים עם ישראל (ועם ארצות הברית) – היא עצירת התיאום הביטחוני בין צה"ל, שב"כ וכוחות הביטחון לבין מגנוני הביטחון של הרשות ביהודה ושומרון. ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים תודרכו לגבי משמעויות עצירת התיאום הביטחוני בשטח כבר ביום חמישי האחרון בידי ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד שתאייה. העיתונאי הפלסטיני נאסר לחאם סיפר כי אבו מאזן היה על קו הטלפון מרחוק לכל אורך הישיבה, האזין ובעיקר השיב לשאלות הקצינים הבכירים.

ההחלטה שהתקבלה באותה הישיבה, כפי שפרסמתי בחדשות הערב בכאן 11, היא שאין יותר תיאום ביטחוני עם ישראל, פשוטו כמשמעו. לא "קו חם" שהצדדים מקיימים לחילופי מידע בעתות חירום ובמקרים חריגים בשטח ולא פגישות שוטפות בין קציני השטח בדרג מפקדי חטיבות ומטה. גם לא טלפונים. פשוט לא לענות לשיחות ושישראל תסתדר לבד.

בימים של תיאום ביטחוני רצוף ותקין בין הצדדים, צה"ל מקפיד לעדכן את מקביליו בצד הפלסטיני לפני כניסה לפעילות מבצעית בערים הפלסטיניות כדי לאפשר למנגנוני הביטחון הפלסטיניים להיערך ולהתפנות אל מחוץ לאזור הפעילות וכך לצמצם את הסיכון לחיכוך בין הכוחות. ישראלים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית בשוגג – חיילים או אזרחים – נאספים על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ומועברים לצד הישראלי בלא פגע במסגרת התיאום הזה. התיאום הביטחוני גם מייעל את הפעילות המשולבת בין ישראל לרשות למול האיום הנשקף מחמאס וגורמים אחרים המנסים לערער את היציבות ביהודה ושומרון, בעיקר באמצעות חילופי מידע מודיעיני.

חמישה ימים חלפו מאז הכריזה הרשות בראש חוצות על עצירת התיאום הביטחוני עם ישראל ושלושה ימים מאז נכנסה ההחלטה בפועל לתוקף. הרשות פינתה כוחות מצומצמים שהציבה בכפרים בעוטף ירושלים – כוחות שמלכתחילה הוצבו שם באישור חריג מישראל רק כדי להתמודד עם איום הקורונה ולאכוף את מגבלותיה ואת הסדר הציבורי. ברגע אחד פונו המחסומים הארעיים והעמדות בכניסות לכמה כפרים כאלה, צעד הפגנתי ביסודו שנועד לאותת לישראל שהרשות רצינית בכוונותיה ומפקידה את האזורים האלה בחזרה בידיה של ישראל. שהיא תתמודד עם תושבי עיזאריה, בידו וקטנה שבאים ויוצאים מישראל ואליה, עם קורונה או בלעדיה. ייתכן שעשתה זאת גם מתוך רצון להקטין את הסיכויים לחיכוך עם כוחות הביטחון של ישראל באזורים רגישים אלה שבהם נדרש תיאום אפילו עמוק יותר בין הצדדים.

בינתיים, האתגרים הלא פשוטים שמציבה ההחלטה על עצירת התיאום הביטחוני לא באמת עמדו למבחן אמיתי בשטח. לא היו מקרים או תקריות קריטיות שהצריכו תיאום S.O.S בין הצדדים ונראה שהצדדים עדיין בוחנים את המשמעויות והנושא כולו נמצא בהתהוות. בסוף השבוע צה"ל לא פעל בתוך הערים הפלסטיניות בשעות הלילה ולא דווח על מעצרים כלשהם. אפשר שמדובר בניסיון להוריד פרופיל ולצמצם חיכוך ולא לנסות ולאתגר את המצב החדש באין צורך מבצעי מידי בבחינת "פצצה מתקתקת", וכל עוד לא מתקיים תיאום ביטחוני בין הצדדים. אפשר גם שבצה"ל החליטו להתחשב באווירת החג, עיד אל-פיטר, שהחל היום ויימשך עד יום שלישי. מה גם שהחל מיום שישי האחרון ישנה פריסה נרחבת של כוחות הביטחון הפלסטיניים בשטחי הערים הפלסטיניות וחלק מהכפרים בגדה, לרבות מחסומים שמנגנוני הביטחון של הרשות הציבו בדרכים, כדי לאכוף את העוצר שהטילה הרשות ונכנס לתוקף באותו היום ממש במטרה למנוע התקהלויות בחסות אווירת החג, מחשש להתפרצות מחודשת של הקורונה.

חמאס ילחץ?

הרשות הפלסטינית גם החליטה לבטל את התיאום עם ישראל בכל מה שקשור לרצועת עזה. אמנם לא היא שולטת בעזה אלא חמאס, אבל היא שמתאמת מול ישראל באמצעות אנשיה שנמצאים בעזה את כל מערך הכנסת והוצאת הסחורות לרצועת עזה וממנה דרך מעבר הסחורות כרם שלום, ואת כל מערך הוצאת החולים מעזה לטיפולים רפואיים בבתי חולים בישראל לרבות במזרח ירושלים, בגדה או בירדן. הרשות נותרה הכתובת לעניינים האלה גם 13 שנה אחרי שאיבדה את השליטה בפועל ברצועת עזה, והיא נותרה כזו מאחר שישראל אינה מדברת ישירות עם חמאס. זהו למעשה מנגנון עקיף שהוקם כדי להמשיך ולספק את צורכי אוכלוסיית רצועת עזה, מבלי לעבור דרך חמאס, הגם שזה קורה בברכתו.

לא ברור מה תהיה ההשפעה בשטח של החלטת הרשות הפלסטינית על הכנסת סחורות לרצועה והוצאת חולים מעזה מרגע שיסתיים החג בעוד יומיים, ביום שלישי, והמעברים ייפתחו מחדש באותו יום או ברביעי למחרת. מול מי תתאם ישראל את הכנסת הסחורות והוצאת החולים באין תיאום עם הרשות ובאין שינוי במדיניות הישראלית שלא מדברים ישירות עם חמאס? האם יימצא מנגנון חלופי שיאפשר הכנסת סחורות והוצאת חולים? נציגים של האו"ם נניח או ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים הנמצאים בעזה, או אולי גורם פלסטיני "נייטרלי" שיהיה מוכן לקחת על עצמו את המשימה כמו למשל מישהו מאיגוד הסוחרים ואנשי העסקים של עזה. במערכת הביטחון בישראל עוד  שוברים על זה את הראש כעת.

ההחלטה הזו לגבי עצירת התיאום הנוגע לעזה לא התקבלה על ידי אבו מאזן בטעות או בהיסח הדעת. הוא ואנשיו יודעים היטב על אלו נקודות בדיוק ללחוץ כדי להקשות על ישראל ולהלחיץ אותה. שהרי אם לא יימצא מנגנון חלופי והתיאום האזרחי בין ישראל לרשות לגבי התנועה במעברי הרצועה לא יתחדש, חמאס – כשליט עזה שאחראי גם לאוכלוסייה בעזה – ייגרר אל תוך המשבר הנוכחי בין ישראל לרשות ועלול להתחיל להפעיל אמצעי לחץ משלו על ישראל כדי שהוצאת החולים והכנסת הסחורות לא תיפגע. לחץ של חמאס מעזה על ישראל יכול להיתרגם מהר מאוד גם לרקטות. אבל בל נקדים את המאוחר, ונחזור לדבר על התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית בגדה.

במקרים קיצוניים - התיאום יימשך

אז איפה עומד כרגע התיאום בין ישראל לרשות הפלסטינית – הביטחוני והאזרחי כאחד. קודם כל, כפי שצוין כבר בהתחלה לא שורר נתק. אבל כן יש שנמוך של רמת התיאום הביטחוני בין הצדדים. וכרגע, יש גם פגיעה בסעיף אחד שנוגע לתיאום האזרחי בכל הקשור לתנועה במעברים של רצועת עזה. על ההוראה לדרג המח"טים הפלסטינים ומטה להפסיק את הפגישות והשיח הטלפוני עם מקביליהם בצד הישראלי כבר דיברנו. האם זה אומר שזהו, שלא קיים יותר ערוץ להעברת מסרים בין ישראל לרשות הפלסטינית? לא. קיים גם קיים. הוא מתנקז כרגע בעיקר לציר השיח הישראלי שמופעל מול בכיר הרשות הפלסטינית חוסיין א-שייח', שאחראי גם בשגרה לקשר בין ישראל לרשות, ומקורב מאוד לאבו מאזן.

האם בדרג השטח – קצינים או גורמי קישור ותיאום משני הצדדים בגזרת ג'נין למשל – אכן יש דממת אלחוט ואף קצין פלסטיני לא הרים ביומיים האחרונים טלפון או שלח הודעה למקבילו הישראלי ולהיפך, ולו כדי לברך לרגל החג? איני יודע. אפשר להניח שהודעות נשלחו. אבל סביר שלאור ההחלטה על עצירת התיאום הביטחוני, הקשר היומיומי ובוודאי התיאום בנושאים המצריכים תיאום בשגרה – התרופפו ושונמכו בפועל. האם פירוש הדבר – תיאורטית – שאם מחר ייקלע חלילה ישראלי לניסיון לינץ' ברמאללה, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים פשוט יעמדו מנגד ויסתכלו מהצד? ממש לא. האם כאשר המנגנונים הפלסטיניים יידעו על כוונה של חמאס להוציא מידית פיגוע מחברון, הם יגידו תפדל ובהצלחה? לא ולא, הם יסכלו זאת בתקיפות. סביר שגם הצד הישראלי יקבל על כך עדכון, כן – גם לאחר ההחלטה על עצירת התיאום הביטחוני.

האם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית קיבלו הנחיה כלשהי מפורשת או בקריצה לפתוח באש או לבצע ירי באוויר בעת היתקלות עם כוחות צה"ל בשטח, שכניסתם לא תואמה מראש (שהרי אין תיאום)? שלילי. האם יש דרך ליידע את הפלסטינים בכל זאת בכניסה צפויה של צה"ל לערים גם בלי תיאום ביטחוני ולא בשיחת טלפון או פנים אל פנים? כן, מספיק לשלוח סמס או הודעת ווטסאפ ולחכות ל-וי כחול. האם התנזים של הפת"ח – הכוח החמוש הנוסף בשטח – הונחה לשחרר רסן? גם לא. נשאלת השאלה, ממה נפשך אפוא?

ובכן, המקרים שתוארו לעיל הם מקרי קיצון. לרשות הפלסטינית ברור שגם בצל עצירת התיאום הביטחוני אין בכוונתה לאפשר לגורמים שונים וחמאס בראשם לגרור אותה חזרה לימי האלימות, האנרכיה, הפיגועים הקשים והאינתיפאדה החמושה. היא מבינה היטב שאחרי לינץ' אחד באזרח ישראלי בשטחה, ההשלכות יהיו קשות מנשוא בעיקר עליה ואולי יחזירו אותה לימים עברו שאותם היא מנסה לשכוח. זו כלל לא מטרתה ואין זה רצונה. למעשה, היא רוצה בחידוש התיאום הביטחוני, יותר מאשר בעצירתו. היא גם חתומה על הסכמים בינלאומיים המחייבים אותה להילחם בטרור והיא לא התנערה ולא התפרקה מהם. זוהי רשות חפצת חיים, ללא יצר אובדנות, עם רצון להמשכיות ובכיריה לא חושבים להביא לפירוקה.

אבל הרשות רוצה עכשיו לקבל מסר מישראל, אפילו מסר חשאי. שליח ישראלי שיבוא לרמאללה או ירים טלפון וילחש על אוזנו של אבו מאזן שאל לו להתרגש מהדיבורים בישראל על סיפוח והחלת ריבונות, שאלה דיבורים המכוונים בעיקר לבייס, לציבור התומכים של נתניהו והימין הישראלי, ושלא יהיה לזה מימוש בשטח, בטח לא בתקופה הנראית לעין – לפני הבחירות בארה"ב למשל ובטרם התבהר האם טראמפ ממשיך לכהונה שנייה בנובמבר 2020 או מוחלף בידי המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן (שכבר התבטא נגד סיפוח והחלת ריבונות ישראלית מעבר לקו הירוק).

אם כן, במקרי קיצון, גם לישראל וגם לרשות ברור שגם לאחר ההחלטה על עצירת התיאום הביטחוני, הצדדים יידעו להסתדר. גם אם בשושו, הרחק מאור הזרקורים ובלי לצעוק בפרהסיה שהתרחש תיאום בפועל. וזאת מתוך אינטרס משותף ואמיתי של שני הצדדים שלא לתת לשטח ביהודה ושומרון להידרדר ביטחונית. ראש השב"כ, נדב ארגמן, אני מניח, שומר לעצמו את הזכות להתקשר למאג'ד פרג', ראש המודיעין הפלסטיני, וגם לאבו מאזן עצמו.

אזור הדמדומים

אז מה בכל זאת הבעיה? מרגע שהרשות הפלסטינית הכריזה על עצירת התיאום הביטחוני ובוודאי מהרגע שבו הורידה הנחיית ביצוע לדרגי השטח, גם אם ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים עצמם (הגנרלים) או מפקדי החטיבות הפלסטינים בכל גזרה וגזרה יודעים להבחין במדויק בין מקרי קיצון למקרים שאינם כאלה, לא בטוח שהשוטר הפלסטיני בקצה יידע תמיד ובכל רגע נתון כיצד לנהוג למול תקרית מסוימת שמתפתחת למולו בזמן אמת. שיקול הדעת לא תמיד עובד, ולא בטוח שכל שוטר פלסטיני או קצין זוטר שעובד באחד ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים עשה לעצמו תרגילי דמיון מודרך וגלגל בראש את כל דרכי הפעולה האפשריות ותרחישי המקרים והתגובות, לכל מקרה שיכול לצוץ בגזרתו.

דרגי השטח מורגלים כבר שנים במצב של תיאום ביטחוני הדוק עם הצד הישראלי, אך לא בהכרח ברור להם מה נדרש מהם לעשות כעת: מה עושים כשרואים ג'יפ של צה"ל שנכנס לקלקיליה או ישראלי שנכנס בשוגג לשכם, ומה קורה כשכוח של הרשות בבית לחם למשל רואה חמושים מתקרבים לעברו בלילה ובתנאי ראות קשים ומזהה אותם כחמושים ממחנה הפליטים דהיישה, שעמם הרשות נמצאת בחיכוך מאז אתמול בערב לאחר ששוטרים פלסטינים פצעו בירי שניים מתושבי המחנה. האם הכוח הביטחוני פלסטיני פותח באש או יורה באוויר כדי להגן על עצמו מפני תגובת הנקם של תושבי מחנה דהיישה? האם הוא יידע להכריע בזמן אמת שאכן מדובר באנשי דהיישה שבאים לנקום וצריך להתגונן מפניהם, ולא בכוח חמוש או מסתערב של צה"ל וכוחות הביטחון?

יש הרבה מאוד החלטות שדרגי השטח צריכים לקבל ברגע. התיאום הביטחוני (שהתריע בפני הפלסטינים על כל כניסה צפויה של צה"ל לאזור מסוים) נועד בין השאר למנוע תאונות צפויות מראש וחיכוכים מיותרים. גם בימים של תיאום ביטחוני רצוף ותקין בין הצדדים, היו תקלות, אמנם חריגות, אבל פה ושם היו. איך זה אפוא ייראה מעכשיו ואילך? נוצר כאן מרחב שלם של שדה דמדומים, שטח אפור. שאלות פתוחות לגבי מקרים שונים שלא רק דרג השטח הזוטר אלא גם דרגים גבוהים יותר לא ממש יודעים להשיב עליהן כעת ובוודאי לא מתורגלים בהם אחרי שנים ארוכות של תיאום ביטחוני עם ישראל.

שאלתי בימים האחרונים את אחד המושלים הפלסטינים המופקד על הביטחון בגזרה גדולה שצה"ל מרבה לפעול בה, כיצד ינהגו מנגנוני הביטחון בגזרתו כאשר ייתקלו בישראלי שנכנס לשם בשוגג. תשובתו: "אני לא יודע, כשנגיע לזה נראה, ואינשאללה יהיה טוב". עצירת התיאום הביטחוני מייצרת מרחב שלם של אי ודאות.

אגב, זה עדיין לא עמד למבחן ונקווה שגם לא יעמוד, אבל "הקו החם" שהרשות החליטה לבטל כעת – אותו ערוץ שיח בין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים למנגנון הקישור והתיאום הישראלי של צה"ל או לשב"כ, המופעל במקרים חריגים או בעתות חירום או במקרים של "פצצה מתקתקת" – זה משהו שהרשות הפלסטינית לא נגעה בו בעת "משבר המגנומטרים" בקיץ 2017, וגם אז הרי שונמך התיאום הביטחוני בין הצדדים.

התקופה ההיא סביב "משבר המגנומטרים" הייתה הפעם הראשונה שהרשות הפלסטינית באמת מימשה את איומיה לעצור את התיאום הביטחוני, גם אם לא נעצר לחלוטין. מספרים כי לאחר שהמשבר נפתר (כשישראל הסירה את המגנומטרים מהעיר העתיקה ומהכניסות לרחבת ההר) ידע התיאום הביטחוני שגשוג ופריחה כפי שלא היה מעולם. גם אם התיאור מוגזם במקצת, הדבר יכול בהחלט ללמד על האינטרס של הרשות הפלסטינית להמשיך בתיאום. וזה נכון גם כיום.

אבל שנמוך התיאום הביטחוני בעת משבר המגנומטרים לימד את הרשות דבר נוסף. היא עצרה אז את התיאום הביטחוני, אחרי שנים שחששה לעשות זאת, וראו זה פלא: השמיים לא נפלו. אז למה לא  שוב, ואולי גם לקחת את זה עוד צעד קדימה. הרי אז, במשבר המגנומטרים הלחץ עבד, ישראל התקפלה. האם ישראל באמת מעוניינת להעמיד במבחן שוב את כל מערך התיאום?

הלוא ככל שיחלוף זמן, המצב החדש הזה יקבל צורה יותר ויותר, התיאום הביטחוני על סעיפיו השונים יילך ויתכווץ, ואם לא יוצב אופק לרשות הפלסטינית ולא ייאמר לה שהדיבורים על סיפוח/החלת ריבונות הם דיבורים בעלמא – זה עלול להיות פתח לגורמים כמו חמאס ואחרים להרים ראש. עם כל הרצון הטוב של הרשות הפלסטינית לסכל את כוונות חמאס ואחרים לערער את היציבות בשטח, דברים עלולים להתפספס. זה נכון בשגרה, ונכון שבעתיים במרחבי הדמדומים שמייצרת ההחלטה לעצור את התיאום הביטחוני.

למציאות יש דינמיקה משלה והמשבר שנקלענו אליו הוא מסוג האירועים שאתה יודע איך אתה מתחיל, אבל אף פעם לא איך הוא מסתעף ולאן הוא מגיע. אי אפשר להתנתק מהמחשבה – שאם כל דיבורי הסיפוח/החלת הריבונות מיועדים רק לבייס ואין באמת כוונה לממש אותם – אז מדוע היה צריך את כל זה מלכתחילה? האם לא כדאי שמישהו יעצור את הכדור הזה לפני שהוא יחליק מבין הידיים. הלוא גם אבו מאזן יכול לאבד שליטה, והאירוע הזה יכול להתגלגל למחוזות לא טובים אם לא ייעצר בזמן. רגע לפני שהמטוס, שכבר רץ על מסלול ההמראה, מנתק גלגלים מהקרקע.

סיפוח החלום

הנה חלקים מתוך שיחה שקיימתי בימים האחרונים עם פלסטיני שאני מכיר כבר לא מעט שנים, על ענייני סיפוח והחלת ריבונות ישראלית מעבר לקו הירוק. דיברתי עם עוד כמה פלסטינים בדרך, ויכול מאוד להיות שאני מערבב בין כמה השיחות אבל אביא את העיקר מתוך הזיכרון.

שאלתי את בני שיחי והשאר: מדוע אתם מתרגשים כל כך מהכרזה פורמלית של ישראל על סיפוח / החלת ריבונות / החלת החוק הישראלי. הרי בפועל, ההתנחלויות ביהודה ושומרון מעולם לא היו נתונות תחת שליטה או סמכות פלסטינית, וממילא כשיש מקרה של פריצה לבית באריאל מי שיגיע לשם זו המשטרה הישראלית, והתושבים שם לא כפופים לחקיקה או לאכיפה פלסטינית. אין הרי ריבונות פלסטינית בהתנחלויות גם היום, ובפרקטיקה ישראל מתייחסת לאזורים האלה כאילו היו שלה מלכתחילה ובוודאי שתושבי אזורים אלה הם אזרחים של מדינת ישראל, מלא מלא. אז מה ההבדל הגדול מבחינתכם, הפלסטינים, בין המצב כיום, דה-פקטו, לבין הכרזה פורמלית-משפטית-הצהרתית שמתקפת את מעמדם מחר. הרי עליכם, הפלסטינים, לא באמת משפיעה העובדה שברגע שישראל תחיל ריבונות או את החוק הישראלי או תספח את אריאל – המתנחלים שגרים שם יעברו להיות כפופים לדיני התכנון והבנייה של מדינת ישראל במקום של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון למשל.

התשובה הפלסטינית שקיבלתי: זה לא עניין טכני. זה לא הבדל בין המצב דה-פקטו ל"רק הכרזה שמכשירה את זה ונותנת לזה תוקף". זה משהו הרבה יותר עמוק. אם עד היום סברנו שהמדיניות של ישראל תלויה רק בזהות ראש הממשלה שלכם, והיא עוד יכולה להשתנות כשיתחלף, עכשיו נופל האסימון שיש קונצנזוס בישראל שהאזורים האלה (הבקעה, ההתנחלויות) יילקחו מאיתנו ואנחנו נישאר עם פירורים להקים בהם מדינה פלסטינית. ידענו שאם ביבי יילך, יבוא גנץ, ואם לא גנץ – יבוא "שלמה". אבל מרגע שגנץ, מהשמאל-מרכז, חתם עם ביבי על הסכם קואליציוני שמאפשר לכאורה לישראל לקדם את הסיפוח/החלת הריבונות מיולי הקרוב – הבנו שביבי זה לא הבעיה שלנו, אלא ישראל כולה, על כל גווניה ומכל קצוות הקשת הפוליטית, שזו מדיניות חוצת מפלגות. כלומר, גם משא ומתן לא יפתור זאת.  

הוסיף המשיב המרכזי: וגם אני – שכל חיי תמכתי בפתרון שתי המדינות ובחזון אוסלו – מבין היום שזו הייתה הונאה אחת גדולה. שתליתי תקוות שווא שהנתיב הזה של פתרון שתי המדינות, יביא לי מדינה. מדינה אמיתית, לא רק בכאילו. מדינה שגם נראית כמדינה על המפה ולא איזה בדיחה שמישהו המציא. אחרי שאני רואה מה קורה, והחזון של טראמפ, ויישור הקו בין ראשי הממשלות שלכם מימין ומשמאל לגבי הנגיסה בשטח – אני לא רוצה את זה יותר. לא רוצה את המדינה שאתם משאירים לי. אני רוצה מדינה אחת, מהירדן לים. מדינה דו-לאומית. כזו שאני אקבל בה זכויות אזרח. כמו טיבי. הרגתם את החלום שלנו למדינה, והרגתם את זרם אוסלו ואת חזון שתי המדינות. ושיהיה לכולנו בהצלחה עם זה.

המשיב אינו שחקן. והוא גם לא פוליטיקאי אגב. אחד הגורמים המפוכחים, המתונים, האינטליגנטיים  והפרגמטיים ביותר שהכרתי בכל שנותיי בסיקור הזירה הפלסטינית ב-17 השנים האחרונות.

ישראל צריכה להחליט 

ומילה לסיום: עם ובלי קשר למשבר הנוכחי סביב הסיפוח והחלת הריבונות ועצירת התיאום הביטחוני, מדינת ישראל צריכה אחת ולתמיד להכריע אם היא רואה ברשות הפלסטינית נכס אסטרטגי ושותף אסטרטגי, ואם כן – מוטב לה שתבין שהזרם הזה הולך ומתכווץ ונישא על אדי לגיטימציה אחרונים, והם מועטים ושבריריים ביותר. במציאות אין ואקום. החלשה של גורם אחד, תביא בהכרח לשגשוג של גורם אחר.

אם מדינת ישראל לא תשכיל להבין זאת בזמן, היא עלולה למצוא את עצמה מול שוקת שבורה ומציאות חדשה שאליה לא פיללה. זה לא ניסיון להלך אימים. מדינת ישראל תשרוד גם מול גורמים קיצוניים יותר מהרשות, אבל האם לשם היא חותרת? בדבר אחד בטוח: לא יהיה אפשר לנצח לנהל מצב שבו מצד אחד רואים ברשות נכס אסטרטגי, ומהצד השני להשפיל אותה, לכרסם במעמדה, להתעלם ממנה או להתייחס אליה כאל עבד נרצע המשמש למילוי הנחיות ביטחוניות מישראל ואספקת שירותים לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה. אבו מאזן לא תמיד יהיה בסביבה כדי להושיע.

כדאי להכריע האם הרשות הפלסטינית בעיני מדינת ישראל היא בעיקר נטל או בעיקר נכס, ולפעול בהתאם, ומוטב עכשיו, ומהר, בתקווה שלא חצינו כבר את נקודת האל-חזור.