מחאת "Black Lives Matter", שניצתה מחדש אחרי מותו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, עברה בשבועיים האחרונים לעיסוק כמעט אובססיבי בהיסטוריה, ובמיוחד בייצוגה על ידי פסלים ואנדרטאות במרחבים העירוניים. בזה אחר זה זורמים ברשתות החברתיות סרטונים של הפלת פסלים או השחתתם מארצות הברית, בריטניה, צרפת ובלגיה ומושכים תגובות ודיונים סוערים.
"הקורבנות" של ההשחתה הם גברים לבנים, מוכרים יותר או פחות, שהיו חלק מעידן בו שיעבוד, קולוניאליזם וגזענות זיכו אנשים במדליות, ולא בגינוי. החל מכריסטופר קולומבוס, שהגעתו לחופי אמריקה סימנה את תחילתן של השמדתם ושיעבודם של רוב העמים הילידים ביבשת, דרך ג'ורג' וושינגטון בעל העבדים, ועד השחתת פסל של ווינסטון צ'רצ'יל, גיבור הקרב על בריטניה, שהואשם בגזענות כלפי הודים.
בעוד הפסלים עומדים ללא תזוזה עשרות ומאות שנים, בני האדם שחולפים על פניהם מדי יום משתנים ללא הרף. טבעי שדעות, אמירות, פעולות וגם סמלים שהיו נכונים לפני 100 שנה, לא יהיו ניצחיים ויעוררו מחלוקת. אבל הוקעתם מסמנת יותר ממחלוקת. אם ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ניתן אולי להבין שמחיקת גבורתם של הקולוניאליסטים והגזענים מסמנת את ניצחון ההשקפה הרואה בשויון ערך שיש להילחם עליו, לא רק להניח את קיומו.