נתניהו וגנץ בישיבת הממשלה
צילום: מארק ישראל סלם, פלאש 90

הם מנותקים: יש משבר, וכולם מתעסקים בדברים הלא חשובים

כשם שהממשלה לא הכינה את אסטרטגיית היציאה בזמן, כך היא לא הכינה ועדיין לא מכינה את השלב הבא - איך חיים עם הנגיף הזה לאורך זמן? • הכלכלה מתאוששת עבור חלק מהציבור, אבל זו אשליה. ראש הממשלה, ויזל והפקידים - לא שייכים לקבוצה שחווה את המשבר הכלכלי הזה בצורה חמורה, ולכן הם מתעסקים בדברים הלא נכונים
שאול אמסטרדמסקי, פרשנות
26 ביוני 2020
12:52

ניתוק, זו התחושה שקפצה עלי השבוע מכל הכיוונים, וביתר שאת אתמול. ניתוק. הראל ויזל – מנותק. מיקי זוהר וראש הממשלה – מנותקים. וגם פקידי האוצר, לצערי העמוק, השאירו אותי אתמול עם תחושה של ניתוק מהמציאות. 

אני לא רוצה לזרוע בהלה, אבל הנה הניתוח שלי למציאות כפי שאני מבין אותה: מספר החולים בעלייה. זה לכשעצמו הגיוני כי כשפתחנו את המשק ידענו שמספר החולים יעלה. למחלה הזו אין מצב יציב, היא או יורדת או עולה. ברגע שהממשלה הסירה את המגבלות מהמשק, היה ברור שהמספרים יעלו. היה איזה רגע שחשבנו שלא, אבל זו הייתה סתם אשליה של כמה שבועות. לנגיף לא אכפת, הוא עושה את מה שהוא עושה. על העלייה במספר החולים אין מחלוקת אבל על כל היתר יש – ובפרט על השאלה האם זה נורא שמספר החולים בעלייה?  

לפי יותר ויותר אנשים התשובה היא לא. אנשים יחלו, יחלימו, ויוכלו להמשיך הלאה בחייהם. העיקר שלא נסגור שוב את המשק כי מזה לא תהיה תקומה. לעומת זאת, גישה שנייה אומרת שזה נורא –משום שהתפשטות מהירה של הנגיף, כפי שאנחנו רואים עכשיו, תתורגם בהמשך לעלייה מהירה במספר החולים הקשים, ומשם למספר המונשמים, ומשם למספר המתים.

אפילו אם מערכת הבריאות כבר מסוגלת להכיל את המספרים האלה, לא חבל על כל האנשים שימותו? לא חבל על כל האנשים שיחלו קשה ויסבלו סבל רב? לא חבל על כל הנזק הבריאותי המיותר שייגרם לאנשים?

האמת היא שאנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים כיצד ייראה המצב בעוד חודש או חודשיים מהיום. השאלה המעניינת יותר מבחינתי היא כיצד אנחנו נערכים לכל אחד מהתרחישים האלה? כאן, לצערי, מתחיל הניתוק שאנחנו מדברים עליו. כי התשובה לשאלה הזו היא "אנחנו לא". אנחנו לא נערכים לכלום – וזו חתיכת בעיה. 

שוב: בממשלה נזכרו ברגע האחרון

היזכרו שניה במה שהיה כאן בסוף חודש אפריל. הממשלה לא הכינה בזמן את אסטרטגיית היציאה, ואז הגיעה לרגע האחרון. אז היא גילתה שהציבור חנוק לחלוטין ולא מסוגל יותר לסבול את הסגר והמגבלות. בעיקר כי אין לו שום ודאות כלכלית ורשת הביטחון הכלכלית שהממשלה הציעה הייתה קמצנית, מחוררת ומגומגמת. לכן, כשמספר החולים החדשים מדי יום היה נמוך מספיק, הממשלה שחררה.

זה לא משבר רגיל. זה משבר בריאותי שמתגלגל למשבר כלכלי, אבל השורשים שלו עדיין בריאותיים. כל עוד הם שם הם דורשים טיפול מתמיד מצד הממשלה

היה איזה רגע שהיא הודיעה שהיא תשחרר בהדרגה, אבל זה היה מאוחר מדי. כשאתה פותח את השסתום אחרי שיותר מדי לחץ הצטבר בצינור, המים יתיזו החוץ בכוח. זה בדיוק מה שקרה כאן.

אז עכשיו קורה אותו הדבר, רק הפוך. כשם שהממשלה לא הכינה את אסטרטגיית היציאה בזמן, כך היא לא הכינה ועדיין לא מכינה, את השלב הבא – איך חיים עם הנגיף הזה לאורך זמן.

בשלב הזה זה נשמע טריוויאלי, הנה אנחנו חיים עם הנגיף והכל בסדר. אבל זו אשליה. חודש הוא לא זמן ארוך. אני מדבר על חודשים, על יותר משנה, אולי אפילו יותר מזה. איך אנחנו חיים עם הנגיף פרק זמן כזה ארוך, מבלי שהכלכלה שלנו תקרוס. את התוכנית הזו הממשלה לא הכינה, ועדיין לא מכינה. במקום זה, כולם מתעסקים בדברים אחרים לגמרי. כי הם מנותקים.

הכל עניין של תזמון

כשהראל ויזל, המנכ"ל והבעלים של קבוצת "פוקס", מחליט על משיכת דיווידנד של 50 מיליון שקל אחרי שהמדינה נתנה לו בונוס של 18-13 מיליון שקל על החזרת עובדים מחל"ת – הוא עושה את זה כי הוא מנותק. רק לאחר סערה ציבורית ״פוקס״ הודיעה שתוותר על המענקים מהמדינה. 

אין שום דבר לא בסדר במה שהוא עשה. הוא לא גנב מאף אחד. זה הכסף של החברה שלו ובתור בעלים מותר לו למשוך אותו. אבל מותר לו גם לחשוב שניה ולהבין שכל המשק עדיין בבלגן, המדינה נותנת לו כסף מצד אחד, והוא מושך אותו מצד שני. איזה מסר זה מעביר? אולי כדאי לחכות קצת? אבל ויזל לא עשה את השיקולים האלה. הוא החליט למשוך, וזהו. כי הוא מנותק.  

כשראש הממשלה שולח את ח״כ מיקי זוהר להילחם את המלחמות המלוכלכות שלו בוועדת הכספים על תנאי ההעסקה שלו. בזמן שבמשק יש עדיין 700-600 אלף מובטלים, הוא עושה את זה כי הוא מנותק.

ראש הממשלה סבור שצריך לשפר את תנאי ההעסקה שלו. שהוא לא צריך לשלם מכיסו על כך שהוא נוסע ברכב מאוד יקר ומאוד ממוגן. שהוא לא צריך לשלם מכיסו על ההטבות שהוא מקבל מהציבור בביתו הפרטי בקיסריה. זה מה שהוא חושב. אחלה. אבל למה הוא חושב שצריך לטפל בזה עכשיו? האם הוא לא יכול לעמוד בתשלום המס לרשות המסים ואחר כך לריב על זה?

אחר כך, כשהכלכלה לא תהיה במיתון החריף ביותר בתולדותיה. כששיעור האבטלה לא יהיה הגבוה ביותר בהיסטוריה. אחר כך, כשהמחלה תודבר קצת ולאנשים יהיה אופק ותקווה. לא, הוא עושה את זה עכשיו כי הוא מנותק. 

כשפקידי האוצר מפרסמים את הרפורמות שהם מתכננים בחוק ההסדרים, שאין בהן שום התייחסות למצב הכלכלי הנוכחי, הם עושים את זה כי הם מנותקים. וזה מצער אותי מאוד לכתוב את זה, כי אני לא חושב שהם באמת מנותקים. אבל ההתנהגות הזו מעידה שהם תחת אשליה שהדוקטרינות הישנות תקפות – שכשיש משבר צריך לנצל אותו בשביל להעביר רפורמות שבמקרים אחרים אי אפשר להעביר. אבל זה לא המצב כרגע. לא במשבר הזה, בכל אופן.

זה לא משבר רגיל. זה משבר בריאותי שמתגלגל למשבר כלכלי. אבל השורשים שלו עדיין בריאותיים. כל עוד הם שם, והם נעים במהירות, הם דורשים טיפול מתמיד מצד הממשלה. יש מגפה בחוץ שיוצרת משבר כלכלי, ושום דבר לא חשוב יותר כרגע מאשר לטפל במשבר הזה.

זה הזמן להציל את המשק – לא לרפורמות

נתעכב שניה על הנקודה הזו. פקידי האוצר הציגו אתמול חלק מהרפורמות שהם עומדים לכלול בחוק ההסדרים שיגיע לכנסת יחד עם תקציב המדינה. יש שם רפורמות שאמורות להוריד את יוקר המחיה במזון, אולי להגדיל את התחרות בכמה ענפים, ליצור תנאים להתפתחות שירותים בנקאיים מתקדמים, להפוך את רישוי העסקים לנוח יותר, אולי גם לאפשר השקעה גדולה יותר בתשתיות. אחלה.

זה לא הזמן לזה בכלל. זה לא מעניין את הציבור הרחב כהוא זה. הדבר היחידי שמעניין את הציבור בשלב הזה הוא איך שורדים את התקופה הקרובה, ומה הממשלה מתכוונת לעשות בנידון.  אחרי הכל אנחנו משלמים מסים לכל הרוחות. זה הדבר היחידי שמעניין את הציבור כרגע, לא רפורמה בבנקאות.

כשרה"מ שולח את מיקי זוהר להילחם את המלחמות המלוכלכות שלו בוועדת הכספים על תנאי ההעסקה שלו, בזמן שבמשק יש מאות אלפי מובטלים, הוא עושה את זה כי הוא מנותק

יכול להיות שכל הרפורמות שמשרד האוצר תכנן הן רפורמות מדהימות אחת אחת. אבל זה בכלל לא העניין. בשביל להעביר את הרפורמות האלה פקידי האוצר ויתר פקידי הממשלה, כמו גם חברי הכנסת, השרים וכל בעלי העניין, כולם צריכים להקדיש להם המון תשומת לב. להקדיש להן זמן, שעות על גבי שעות של דיונים ומלחמה וריבים וסחר מכר וכל הדבר הזה. ובשנים רגילות זה בדיוק מה שצריך לעשות. אבל אנחנו לא בשנה רגילה, אנחנו לא בזמנים רגילים.

אנחנו נמצאים עכשיו אי שם בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלאו, נאבקים לשרוד. הנה בא משרד האוצר ומדבר איתנו גבוהה גבוהה ומצפה שנתחיל להקדיש את כל תשומת הלב ומשאבי הזמן והקשב הניהולי של הממשלה לרפורמות האלה. למה עכשיו? לכולנו יש דברים דחופים יותר לעשות. למה זה מה שחשוב עכשיו? 

אם זה נראה למישהו שהכלכלה מתאוששת ושאין סיבה למצב הרוח הלוחמני שאני מתאר, אז אני חושב שהוא חי באשליה מסוימת. היא נובעת מכך שהכלכלה אולי מתאוששת עבור חלק מהציבור, אבל היא ממש לא מתאוששת עבור חלק אדיר אחר. הבעיה היא שכל האנשים שתיארתי קודם, מויזל ועד אחרון הפקידים – אף אחד מהם לא שייך לקבוצה שחווה את המשבר הכלכלי הזה בצורה חמורה מאוד. גם אני לא, אני מודה. ההכנסות שלנו לא נפגעו, לא איבדנו את העבודה, אנחנו לא באיום של פיטורים.

האזינו לפרק 162 בהסכת חיות כיס: ההחלטה ששברה את שוק העבודה

אבל יש 700-600 אלף ישראלים שכן. להם אין הרבה תקווה כרגע, כי אין ממש אפשרות למצוא עבודה נורמלית כרגע. כל מה שיש להם הוא רשת הביטחון שהממשלה מציעה. ורשת הביטחון הממשלתית הזו עומדת להיגמר בקרוב, ממש בקרוב. זה הדבר הדחוף ביותר לטפל בו, ובמקום זה אנחנו מקדישים את הזמן לרפורמות בבנקאות? זה לא הזמן לזה.

לפי נתוני הביטוח הלאומי תוך חודש וחצי, גג חודשיים, יהיו בישראל חצי מיליון מובטלים שהזכאות לדמי אבטלה תיגמר להם. רובם צעירים אבל לא רק. אגב, זה שהם צעירים הופך את זה לקצת יותר טוב מאשר אם הם היו מבוגרים, כי הסיכוי שלהם למצוא עבודה הוא תיאורטית גבוה יותר. אבל זה רק תיאורטית. כששוק העבודה כל כך שבור יהיה להם קשה למצוא עבודה טובה, עבודה שתשים אותם על מסלול קריירה איכותי. המדינה צריכה שהם יהיו על מסלול איכותי כי המדינה צריכה הרבה מאוד משלמי מסים בשביל לשלם את כל הנזק שהנגיף הזה גורם. 

כל מה שיש למאות אלפי ישראלים זה רשת הביטחון של הממשלה, שעומדת להיגמר בקרוב. במקום זה מקדישים את הזמן לרפורמה בבנקאות?

בתוך חודש וחצי יהיו בישראל חצי מיליון מובטלים, בלי דמי אבטלה ובלי תמיכה ממשלתית, אבל עם הר של חובות. כי בתוך חודש וחצי כל הדחיות של המשכנתה וההלוואות האחרות שחצי מיליון ישראלים ביצעו כשהתחיל המשבר הכלכלי – ייגמרו.

זו פצצת זמן שסופרת לאחור ומחכה להתפוצץ. אנחנו צריכים את כל הקשב הממשלתי על זה, כי אם היא תתפוצץ – היא תשפיע על כולם. על העסקים, ועל רמת הצריכה, ועל הבנקים, וגם על האנשים שלא נפגעו בינתיים מהמשבר הכלכלי. כולם יושפעו. את הפצצה הזו צריך לפרק עכשיו. רפורמה בחקלאות אפשר יהיה לעשות אחר כך.

מה הממשלה צריכה לעשות?

הנה מה שהממשלה כן צריכה לעשות עכשיו: קודם כל לשרטט איך מנהלים חיי כלכלה הכי נורמליים שאנחנו יכולים יחד עם הנגיף הזה. יש דברים שאנחנו כנראה לא יכולים לעשות. אין לי תשובות מדויקות משום שלאף אחד אין משום שאנחנו עדיין לא יודעים מספיק על הנגיף. אבל ממה שאנחנו יודעים עולה שיש חלקים אדירים מהפעילות הכלכלית שאנחנו כן יכולים לקיים, ואלה חדשות מצוינות.

אנחנו יכולים להשאיר את מפעלי התעשייה פתוחים, גם את ענף הנדל"ן, את מקומות העבודה המשרדיים, וכנראה גם את המסחר. אלה חדשות מדהימות כי יחד הענפים האלה מהווים את מרבית הכלכלה שלנו. ממה שאנחנו יודעים, ולצערי אנחנו לא יודעים המון כי הממשלה לא עושה עבודה טובה בלנטר את המגפה ולאסוף נתונים טובים – החלקים האלה של הכלכלה לא יוצרים הדבקות המוניות, כל עוד שומרים על כללים בסיסיים.

איפה הבעיות כן נמצאות? במערכת החינוך ובמקומות שבהם יש הרבה אנשים יחד בצפיפות. וזה אומר שצריך למצוא פתרונות לאזורים האלה. זה אומר שפקידי האוצר היו צריכים להיות מושקעים עכשיו עד צוואר יחד עם מערכת החינוך והבריאות בבניית שנת הלימודים הבאה, ואולי זו שגם אחריה. האתגר הכי גדול שמונח כרגע על השולחן הוא איך מקטינים את מספר הילדים בכיתות. היה צריך לעשות את זה ממילא, אבל עכשיו ממש מוכרחים לעשות את זה מבחינה רפואית. פחות ילדים בחלל אחד פירושו פוטנציאל הדבקה נמוך יותר, שאומר יותר הורים שיכולים ללכת לעבודה.

בשביל להקטין את מספר התלמידים בכיתות צריך יותר מורות ומורים ויותר כיתות. איך יוצרים את כל אלה תוך חודשיים? לא יודע, אבל זה הזמן לחשוב על זה. אולי הגיע הזמן לצמצם את מספר מקצועות הלימוד, באופן זמני או קבוע, ולפנות יותר שעות הוראה לטובת מקצועות הליבה. אנשי המקצוע צריכים להביא פתרונות. מה שברור הוא שזה מצריך כסף, ואת הכסף הזה צריך להביא ממקומות אחרים בתקציב. אין ברירה, מערכת הביטחון למשל תצטרך להסתפק בפחות. 

הנה מה שהממשלה כן צריכה לעשות עכשיו: קודם כל לשרטט איך מנהלים חיי כלכלה הכי נורמליים שאנחנו יכולים יחד עם הנגיף הזה

יש עוד חלקים בכלכלה שלנו שבהם אנשים רבים נמצאים יחד בצפיפות. ענף האירועים, ענפי התרבות, ואולי ענפים נוספים מהמשפחה הזו. הענפים האלה רק עכשיו מתחילים להיפתח מחדש, אבל נדמה שלא תהיה ברירה מלחשוב מחדש על הפתיחה שלהם. אם אני צודק בניתוח הזה, זה אומר שהאנשים האלה צריכים לקבל סיוע כלכלי משמעותי מהממשלה, משמעותי מאוד, כי זו לא אשמתם. וגם זה מחייב לא מעט כסף, וגם את הכסף הזה צריך להביא ממקומות אחרים בתקציב. 

שוק העבודה מחייב טיפול עמוק. הוא שבור. בעלי עסקים הוציאו עובדים לחל"ת והם ממש לא מתכוונים להחזיר עכשיו חלק מהם. בוודאי אם נלך למציאות שבה רמת הצריכה תרד, ולא יהיה צורך בכל כך הרבה עובדים. המודל הנוכחי לא יודע איך להתמודד עם התופעה הזו, משום שהם מציע למעסיקים שתי אפשרויות בלבד – העסקה במשרה מלאה או חל"ת. הממשלה צריכה לתקן את המודל הזה ולאפשר אפשרויות ביניים. למשל, משרה חלקית שמסובסדת בידי המדינה, כפי שקורה בגרמניה ובמדינות אחרות. אחרת המשמעות היא אבטלה גבוהה עוד יותר ממה שכבר ראינו. גם זה מחייב כסף, וגם אותו צריך להביא ממקומות אחרים בתקציב. 

  שוק העבודה שבור. חנות מזון מהיר במדרחוב בן יהודה בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

זה מה שהייתי מצפה מפקידי האוצר ומההנהגה הכלכלית שלנו לעשות עכשיו. לא להציע רפורמה במחירי התמרוקים.

עדיף לשלם עכשיו מאשר לתקן את הנזק אחר כך

מה שלמדנו בחודש הראשון של המשבר הזה הוא שפעולה מהירה, קשה וכואבת ככל שתהיה, עדיפה על פני דחייה אינסופית כי בסופו של דבר המחיר יהיה גבוה יותר. עדיף סגר מוחלט וכואב של שבועיים על פני לנסות להשתלט על הנגיף, להיכשל ואז לסגור את המשק לחודשיים. 

אותו ההיגיון תקף גם למשבר הכלכלי. עדיף לנו להוציא כסף עכשיו, גם אם חלקו יילך לפח, בשביל לנסות לשקם את המשק בהמשך כי המחיר הזה יהיה גבוה פי כמה וכמה. מישהו בממשלה המחיש לי את זה יפה השבוע. "צריך לשמור על ההנחיות, נכון? אחלה, למה שהממשלה לא תגייס 2,000 עובדים בשכר מינימום שיהיו פקחי קורונה. תנו להם וסטים כתומים, תנו להם הכשרה מהירה, ושיתחילו לאכוף את ההנחיות בכל הארץ. נניח שהממשלה תעסיק אותם חצי שנה. 2,000 אנשים בשכר מינימום במשך חצי שנה זה אומר 72 מיליון שקל. וזה הרבה כסף, אבל זה כלום לעומת מה שנצטרך לשלם אם הנזק הכלכלי יהיה חמור בגלל שאף אחד לא אכף את ההנחיות".

עדיף לנו להוציא כסף עכשיו, גם אם חלקו יילך לפח, בשביל לנסות לשקם את המשק בהמשך כי המחיר הזה יהיה גבוה פי כמה וכמה

הוא צודק במאה אחוז. עדיף לשלם עכשיו עוד דמי אבטלה ועוד סיוע כלכלי לאנשים, מאשר לשקם את הריסות הכלכלה אחר כך. זה יעלה פחות עכשיו.

זה הזמן לצאת מהניתוק שלנו ולהבין שהנגיף הזה לא הלך לשום מקום. הוא עדיין כאן, והוא עדיין משתולל. לסגור את המשק זו לא אופציה, וכנראה שגם אין בזה צורך. אבל גם להתעלם מהנגיף זו לא אופציה. אם נעשה את זה בסופו של דבר הנזק הבריאותי עלול להיות אדיר, ולכן גם הנזק הכלכלי.