החל מהיום ועד לראש השנה - פרוייקט מיוחד של ראש תחום פלסטינים גל ברגר וכתב כאן חדשות לעינייני צבא רועי שרון, לציון 20 שנים לפרוץ האינתיפאדה השנייה. בתקופה של חמש שנים עברה ישראל יותר מעשרת אלפים פיגועים, בהם 155 פיגועי התאבדות, ומאות אזרחים הרוגים.
מי שהיה פה לפני 20 שנים לא ישכח את הפחד, את הדם שנשפך ברחוב ואת המראות המחרידים. אוטובוסים מפוייחים, זעקות שבר וגופות מסודרות על המדרכה בשקיות שחורות. בקניון, במסעדה, במדרחוב ובתחבורה ציבורית. המלחמה הזאת לא התחוללה בגבולות מרוחקים, אלא במרכזי הערים, בחצר הקדמית של אזרחי ישראל.
הכניסה לתוך שטחי A הייתה אסורה, והערים הפלסטיניות הפכו לערי מקלט למבוקשים, עד לרגע שבו ראש הממשלה אריאל שרון השתכנע שהגיע הזמן להפר את הסכמי אוסלו ולחזור לפעול בתוך שטחים אלו. את הרגע הזה זוכר כל ישראלי שהיה פה. הפיגוע במלון פארק בערב ליל הסדר, שבו נרצחו 30 הקורבנות, היה הרגע שבו ישראל עברה מדימום בלתי פוסק לניצחון.
האינתיפאדה השנייה פרצה חודשיים לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד - ועידת שלום שאירח נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון בין אהוד ברק ליאסר ערפאת על צוותיהם ביולי 2000, והסתיימה בלי תוצאות, בלי הסכם. למעשה, הוועידה הסתיימה בפיצוץ שבישר על הבאות.
עד היום ניטש ויכוח בישראל אם האינתיפאדה ההיא התפרצה באופן ספונטני, כלומר, אם פרצה מלמטה כביטוי לזעם ציבורי אותנטי וערפאת רק רכב על הגל כשזיהה אותו, או שמא הוא שהכווין אותה מלמעלה כבר למן הרגע הראשון. במילים אחרות: מי נתן את ההוראה? אם בכלל הייתה הוראה.
