זה קרה ב-1 בינואר, ביום הראשון לשנת 2024, באדיס אבבה. ר"מ אתיופיה, אבי אחמד; חתם על מזכר דברים מול נשיא סומלילנד, מוסא ביחי עבדי. המשמעות: סומלילנד תחכיר למשך 50 שנה רצועת חוף באורך כ-20 ק"מ לאתיופיה, לשם הקמת בסיס-צבאי ונמל-מסחרי. בתמורה, סומלילנד תקבל אחזקות בחברת-התעופה הלאומית של אתיופיה – אתיופיאן איירליינס, מהחברות המרכזיות באפריקה. ואולי, וחשוב במיוחד מבחינת סומלילנד, הכרה. זו לפחות הטענה מסומלילנד, על נתיב ברור לעבר הכרה בעצמאותה. בעוד באתיופיה נזהרים יותר, ומדברים על "בחינה מעמיקה של מאמצי העצמאות של סומלילנד".
סומליה וסומלילנד - כך זה נראה על המפה
אם באדיס אבבה קיוו שבכך יצליחו לרכך את התגובה הנסערת באזור למהלך, הרי שזה לא ממש צלח. בבירת סומליה, מוגדישו; הודיעו כי ההסכם "בטל ומובטל". באיחוד-האפריקאי ובארה"ב דיברו על הצורך לכבד את "השלמות הטריטוריאלית" של סומליה; גם הליגה-הערבית והא"א חוו את דעתם. ההודעה יצאה בנקודת מתוחה במיוחד בים-סוף – בזמן מתקפות המורדים החות'ים על נתיבי הספנות העוברים באזור. המדינה המאוכלסת בעולם ללא גישה לים, והיישות המדינתית הקרובה ביותר למדינה של ממש בלא-הכרה בינ"ל; ניסו כל אחד בדרכה לסייע לאחרת בפתרון החוסרים הללו. בינתיים מהדהדים פעמוני ההיסטוריה, ויש שחוששים שיהלמו תופי המלחמה. ועוד טרם פורקה סחורה אחת בנמל העתידי. על-מה ולמה – כעת.
קרבות על נתיבי סחר ושליטה במים
לא מעט אולי יזדהו עם החוויה של הגעה לחוף ים, רק כדי לגלות שהוא מלא; ואין באמת גישה למים. לא-נעים, אך לא-נורא. תמיד אפשר לחזור בזמן-אחר, או ללכת לחוף אחר. אבל, מה קורה כשלא מדובר במשפחה שמנסה לבלות את השבת, אלא מדינה המנסה למצוא את עצמה בעולם מחובר מתמיד? עולם, שכפי שיכולנו להיווכח לאחרונה, תלוי לא-מעט בעורקי המסחר הימיים? ובכן, מלחמות פרצו בנושא – העילה הרשמית למלחמת ששת-הימים הייתה חסימת מצרי טיראן בידי מצרים; ואז הונצחו דורות קדימה, כמו בוליביה שעד היום מבכה על רצועת-החוף היחידה שלה שנפלה לידי צ'ילה. חסימת גישה לים, או העדרה מלכתחילה; מותירה מדינה במצב רגיש. היא תלויה במדינה אחרת, אולי יותר, בשביל גישה לרשת המסחר העולמית; ואותה מדינה מתווכת יודעת לנצל את המצב – בין אם באמצעות גזירת קופון כלכלי, או הפעלת השפעה מדינית כל שהיא. לא בכדי רבים מן המרכזים המטרופוליטניים הגדולים בעולם, קמו והתבוססו לצד גופי מים גדולים. כזרם המים – זרם הסחורות, הרעיונות; הצמיחה והרווחה.
עוד בנושא
עם כ-128 מיליון תושבים, המדינה ה-13 בגודל אוכלוסייתה בעולם ושנייה רק לניגריה באפריקה, אתיופיה היא המדינה המאוכלסת ביותר בעולם ללא-גישה לים. זה לא תמיד היה ככה, הממלכות והאימפריות המקומיות ששלטו באתיופיה-דהיום, שלטו גם ברצועת-חוף שאפשרה להן לסחור עם הודו, ערב והלבנט – ומעבר. במהלך 'המרוץ לאפריקה' – הפלישה, הסיפוח, החלוקה והקולוניזציה של רוב אפריקה בידי מעצמות המערב בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – רק אתיופיה וליבריה נותרו עצמאיות. במקרה האתיופי, רבות הודות לטופוגרפיה ההררית המקשה מאוד על צבא כובש לפלוש; אולם אתיופיה איבדה את רצועת החוף לאיטליה, צרפת ובריטניה. לימים ולמשך מספר שנים מועט, אתיופיה או האימפריה החבשית כמי שנודעה, נפלה לכיבוש איטלקי-פאשיסטי. הקיסר היילה סלאסי, "גור אריה יהודה" כפי שכונו קיסרי חבש, גלה בשכונת רחביה בירושלים. אתיופיה שוחררה בתמיכה בריטית, ובהסדרים לאחר מלחה"ע השנייה הקיסר סלאסי דרש, וקיבל את אריתריאה על רצועת-החוף הארוכה שלה. וכך, אריתריאה, מושבה איטלקית-לשעבר, אוחדה בפדרציה עם אתיופיה; תוך התעלמות מרצונות העם באריתריאה. בשלהי שנות ה-1950, החלה התנגדות מזוינת של האריתראיים; ובתגובה הקיסר האתיופי סלאסי ביטל באופן חד-צדדי את מעמד האוטונומי-פדרטיבי של אריתריאה וסיפח אותה לתוך אתיופיה ב-1961.
בכך נפתחה מלחמת העצמאות האריתראית שנמשכה כ-30 שנה, אתיופיה אגב זכתה לתמיכתה של ישראל לפני ואחרי הפלת הקיסרות ב-1974. המלחמה נסתיימה בניצחון אריתראי ב-1991, כשב-1993 אריתריאה צורפה רשמית לאו"ם לאחר משאל-עם בדבר עצמאות. אתיופיה אמנם איבדה את השליטה הפורמלית על החוף; אך המשיכה להשתמש בנמלי-הים של אריתריאה, כמו אסאב; לייצוא כ-80% מהסחורות, ברוח הפיוס והקרבה שנוצרה. כל זה השתנה ב-1998, עם פרוץ מלחמת אתיופיה-אריתריאה על רקע מחלוקת על הגבול הבינ"ל החדש ביניהן. המלחמה שנמשכה כשנתיים אומנם הסתיימה בניצחון צבאי אתיופי, אך למעשה בניצחון דיפלומטי אריתראי – בוררות בינ"ל פסקה כי אזור המחלוקת שייך לאריתריאה.
מתיחות המשיכה לשרור בין אדיס אבבה ואסמרה במשך כשני-עשורים נוספים; במהלכם נאלצה אתיופיה למצוא פתרון אחר למוצא לים. ג'יבוטי, המדינה העצמאית שירשה לימים את המושבה 'סומליה הצרפתית', חתמה על הסכם עם ממשלת-אתיופיה המאפשר לה להשתמש בנמלה. 90% מהסחורות של אתיופיה עוברות דרך נמל ג'יבוטי, אולם במחיר עמלה שנתית של 1.5 מיליארד דולר; וככל שהמצב הזה ממשיך ג'יבוטי יודעת שאתיופיה תלויה בה. ב-2018 עלה לשלטון באתיופיה רה"מ אבי אחמד – שהסכים ליישם במלואו את הסכם-השלום מ-2000 כדי לסיים סופית את האיבה מול אריתריאה, ועל-כך אגב זכה בפרס נובל לשלום. בשנים האחרונות, אתיופיה ואריתריאה דווקא שיתפו פעולה במלחמה בטיגראי, נגד פלגים המתנגדים לאבי אחמד ולממשלתו. המלחמה בטיגראי חשפה את הבטן-הרכה של אתיופיה – הדרך העוברת בין ג'יבוטי לאדיס-אבבה, שפגיעה בה הייתה עלולה להזיק ממש לאתיופיה. לפי תנאי ההסדרה אריתריאה הייתה אמורה לשוב ולאפשר לאתיופיה להשתמש בנמליה, אך בינתיים זה מבושש לקרות. אריתריאה של היום היא לא אריתריאה של פעם – כבר לא מדינה-מצורעת שדי תלויה במטריה הדיפלומטית האתיופית לקשרים עם העולם, אלא מדינה המקיימת קשרים עם רוסיה, סין, ערב-הסעודית ועוד; ולכן הלחץ של אדיס אבבה על אסמרה יעיל פחות מבעבר. תוכניות לחיבור תחבורתי לנמל לאמו שבקניה, גם טרם התממשו.
קריקטורה המציגה את ראש ממשלת אתיופיה כשולח זרועות תמנון לסומלילנד
ב-13 באוקטובר 2023, ר"מ אתיופיה, אבי אחמד; נשא נאום טלוויזיוני שזכה לתשומת-לב מוגברת באזור ומעבר. לדבריו, לאתיופיה יש 'זכות-טבעית' לגישה למי ים-סוף; וכי השגת גישה-קבועה בעלות-זולה לים-סוף היא 'סוגיה קיומית' עבור ארצו החסומה לים. "עד 2030, (אוכלוסיית אתיופיה) תהיה 150 מיליון איש. 150 מיליון איש אינם יכולים לחיות בכלא-גיאוגרפי," אמר ופנה למדינות השכנות לספק לאתיופיה את הגישה הקבועה והזולה לים. המדינות השכנות אינן מחויבות כלל לספק גישה כזאת; ואפילו יש להן כל זכות להשתמש בחופיהן כמינוף מול השכנה הגדולה והעשירה יותר, אתיופיה. רה"מ אבי אחמד המשיך והציע כי אולי בתמורה לגישה-לים, יוענקו אחזקות בחברות אתיופיות ממשלתית יוקרתיות כמו הסכר-הגדול, אתיופיאן איירליינס או אתיו טלקום. הוא אף הגדיל והציע לאחד את אתיופיה, אריתריאה, ג'יבוטי וסומליה למדינה 'מאוד גדולה' אחת עם גישה מספקת לים.
לטענת ר"מ אתיופיה, אבי אחמד; מדינת-הענק האפריקאית תוכל להיות "עוד רוסיה, עוד סין, עוד אמריקה" בזירה העולמית. מדינות האזור הגיבו בחשש, אם-כי בביטול, להצעותיו ותוכניותיו של רה"מ אבי אחמד. לאור זאת, שוב אחמד המם את העולם ועשה את מה שקודמיו לא עשה – הוא פנה לסומלילנד, בהצעה שקשה לסרב לה – 20 ק"מ רצועת-חוף למשך 50 שנות חכירה, תמורת מניות בענקית התעופה אתיופיאן איירליינס ומסלול כלשהו להכרה. ההכרזה ב-1 בינואר 2024. יום ראשון לשנה, וגם יום ראשונה לחברותה הרשמית של אתיופיה ב-BRICS – פורום הכלכלות והמעצמות העולות, מייסודן של ברזיל-רוסיה-הודו-סין. אם תרצו, המתחרה לפורום ה-G7 המערבי. ההכרזה רק הוסיפה למתיחות הקיימת בין אתיופיה לבין סודאן ומצרים; בשל מיזם הסכר ההידרו-חשמלי העצום, שאמור לסייע לפיתוחה הכלכלי של אתיופיה, ובדרך עלולה להגביל את זרימת-המים בנילוס-הכחול – הפלג המרכזי של מה שנהיה נהר הנילוס בחרטום, ומשתף לים-התיכון בדלתא המצרית.
הרפובליקה שפרשה מסומליה
בכן, מהי סומלילנד? למה רבים מאיתנו לא שמעו עליה? סומלילנד היא פינה מעניינת בנוף האפריקאי שמדרום לסהרה. אזור יציב מבחינה ביטחונית, וגם מבחינה פוליטית. אמנם יש חריקות פה ושם, אך בחירות נערכות והשלטון עובר בצורה מסודרת מנשיא נבחר אחד לאחר. ההבדל ביחס למדינות רבות ביבשת, זועק לעין. על אחת כמה וכמה בצל שרשרת ההפיכות הצבאיות בשנים האחרונות, בעיקר באזור הסאהל. בשל אותן הפיכות, נוצרה רצועת מדינות הנמתחת מחוף ים-סוף לחופי האוקיינוס האטלנטי, הנשלטות כולן בידי חונטות-צבאיות. ההסבר, אולי, נובע מכך שכ-80% מתושבי סומלילנד משתייכים לקלאן הסומלי אִסְחָאק – צאצאיו לכאורה של אסחאק בן אחמד, שיח' ערבי מהמאות ה-12 וה-13 שטען להיות צאצא הנביא מחמד. קלאן אסחאק הובילו סולטאנות בשנים 1750-1884, עד שהפכה מדינת-חסות בריטית – 'סומלילנד הבריטית'. ל"מזלה" של סומלילנד, לא היו בה משאבי-טבע כלשהם; וחשיבותה עבור הבריטיים הייתה בעיקר בהבטחת דרכי-השיט להודו ואספקת בשר-עיזים למכרות בעדן. הבריטים שימרו את המבנה השבטי-המסורתי, וכל השפעה מיידית שהייתה להם הוגבלה לאזורי החוף. סומלילנד-הבריטית נפלה לתקופה קצרה לידי איטליה, בזמן מלה"ע השנייה, עד שהבריטיים כבשו אותה ואיחדו-אותה זמנית עם המושבה-האיטלקית הסמוכה. האיטלקים היו פעילים יותר, ולמעשה פירקו את ההנהגות המסורתיות במה שלימים יהיו המחוזות הדרומיים של סומליה. ב-1950, האו"ם הורה להכין את המושבות לעצמאות תוך עשור.
מפת השליטה באזור בעידן הקולוניאלי
וכך, ב-26 ביוני 1960, מדינת-החסות הבריטית בסומלינלנד הפכה מדינה עצמאית; וזכתה בהכרתן של 34 מדינות – כולל ישראל. בחלוף חמישה ימים, התאחדה עם המושבה-האיטלקית לשעבר, עתה כבר רשמית "שטח-חסות" של האו"ם – מחליפת שיטת המנדטים של 'חבר-הלאומים' – ונוצרה הרפובליקה הסומלית. או, סומליה. עד היום מתחרטים בסומלינד על ההחלטה; הם מצאו עצמם מיעוט נדחק במדינה-המאוחדת; וכך, למשל, עברה החוקה ב-1961 שינמכה את מעמד מדינת סומלילנד-לשעבר לכדי אזור-אוטונומי בסומליה – ולא מרכיב פדרטיבי; בזכות רוב קולות מהדרום.
המצב החריף לאחר ההפיכה הצבאית שהוביל קצין-הצבא סיאד בארה ב-1969. בארה הביט בחשדנות באזורי הצפון ובבני קלאן אסחאק, וברשתות הקשרים וההשפעה שלהם. ב-1977, בארה פצח במלחמה מול אתיופיה, בניסיון לכבוש את אוגדן – האזור הסומלי באתיופיה – לאחר שזיהה שאתיופיה בעמדת-חולשה לאחר הדחת אחרון הקיסרים היילה סלאסי. בתחילה, ידה של סומליה הייתה על העליונה, ובארה נהנה מתמיכה רחבה; אך כשהקערה התהפכה על פיה, דווקא בארה הוא זה שסיים בעמדת-נחיתות. בארה קיווה שבעלת-בריתו ברה"מ תעמוד לצדו, אך היא נטשה לטובת אתיופיה היותר חשובה אסטרטגית. המצב עודד את בני אסחאק להתארגן להתנגדות מזוינת, אך בארה המשיך – חבול ופצוע – לשלוט, הודות גם לגב אמריקאי שבתמורה קיבלה גישה לנמלי-הים הסומליים לצרכי פעילות צבאית באזור; למרות שרשמית המשיך להוביל משטר מרקסיסט-לניניסטי לכאורה. מלחמת האזרחים הסומלית החלה ב-1981, ומאז נמשכת בעצימויות שונות. בין השנים 1987-1989, המשטר הסומלי המרכזי בראשות בארה, ביצע רצח-עם שיטתי בבני-האיסק. לפחות 50 אלף איש נרצחו, ויש הערכות הנעות עד 200 אלף קורבנות; בג'נוסייד שנשכח מהתודעה הציבורית במקומות מסוימים בעולם. הערים הרגייסה ובוראו – הגדולות בסומלילנד גופא, ושניה ושלישית רק למוגדישו בסומליה רבתי - נהרסו-כליל. 400 אלף איש ברחו כפליטים לאתיופיה, 400 אלף איש נוספים הפכו עקורי-פנים.
ב-1991, קרס משטר בארה; וסומלילנד, בהובלת זקני-העדה של בני-האיסק, הכריזו על חידוש-עצמאות. הטענה הייתה, כי מדינת-סומלינד שיצאה את סומליה-המאוחדת, פורשת מאותה איחוד ושבה להיות מדינה עצמאית, הפעם בשם-הרשמי "רפובליקת סומלילנד"; על-בסיס אותם גבולות. כדי להדגיש זאת, מחמד חאג'י איבראהים עקאל – ר"מ סומלילנד קצרת-הימים, ופעמיים ר"מ סומליה לפני הפיכת 1969 – הושם כנשיא. הוא הצליח לפרק את המליציות החמושות השונות מנשקן, בזכות המבנה המסורתי שנשמר, הכבוד לזקני-העדה שהוא על-כך; ולבנות צבא וכוח-משטרה עצמאי לסומלילנד. במקביל אומץ דגל והמנון וגם מטבע; כל האמצעים הדרושים למראית-עין של מדינה. ב-2001 אומצה החוקה הנוכחית, שבקצרה מדבר על הפרדת רשויות – מבצעת, מחוקקת, שופטת. נשיא שנבחר ישירות מוביל את הרשות-המבצעת ועומד בראש-המדינה. הרשות המחוקקות מחולקת לשני בתים: בית-תחתון ונבחר, ובית-עליון לא-נבחר שהוא למעשה מועצת זקני-העדה. הרשות השופטת, בהובלת בית-המשפט העליון, עצמאית. לפי אמנת מונטווידאו משנת 1933 על הזכויות והחובות של מדינות; מדינה עצמאית בחוק-הבינ"ל היא זו המתקיימים לגבי התנאים הבאים: 1. אוכלוסייה קבועה, 2. טריטוריה מוגדרת, 3. ממשלה, 4. יכולת לקיים יחסי-חוץ עם מדינות אחרות.
קשרים טובים עם בריטניה ואיחוד האמירויות
אמנם סומלילנד אינה שולטת בכל השטח שהיא טוענת כשלה, ישנם מיעוטים שרואים עצמם חלק מסומליה המאוחדת, קשה לטעון שאינה די עומדת בתנאים. אוכלוסייתה די ברורה, מרבית השטח שהיא טוענת לעצמה, בשליטתה בפועל; יש לה ממשלה עצמאית וצבא משלה. ובכל זאת, המדינה היחידה המכירה בסומלילנד היא הרפובליקה-הסינית, המוכרת לנו כטאיוואן, ואינה חברת-או"ם בשל מקרה מורכב משלה. הסיבה? הפחד מפתיחת תיבת-הפנדורה שהם הגבולות הקולוניאליסטיים שנשתמרו באפריקה. הרי, מפת אפריקה המוכרת לנו כיום היא במידה רבה תוצר של שרטוטי סרגל בחדרים אפופי עשן ורווי אלכוהול בבירות אירופה; ולא תוצר של הליכים היסטוריים טבעיים לאורך שנים. ובכך, עממים ברחבי אפריקה מצאו עצמם כלואים, או קרועים, בשל גבולות מדינות-מודרניות. איש אינו מעוניין, לפחות זו העמדה שנתקבעה, לשרטט גבולות מחדש, מהחשש לאלימות שלרוב נלוות למאבקי גבולות. טענת סומלילנד היא שהמקרה שלה ייחודי; הואיל והיא דווקא מבקשת לשוב לגבול הקולוניאלי הקודם. ולדבריה, היו כבר דוגמאות באפריקה של מדינות שהתפצלו – כמו איחוד סנגל-גמביה או מצרים-סוריה. ואמנם, משלחת של האיחוד-האפריקאי שנשלחה לסקור את סומלילנד ב-2005 מצאה כי המקרה שלה "ייחודי", והמליצה לארגון למצוא "דרכים מיוחדת להתמודדות עם סומלילנד"; עוד התקבלה הטענה הסומלילנדרית כי מעמד סומלילנד אינו-נוגע ל"פתיחת תיבת-פנדורה באפריקה". מהבחינה המשפטית, אין באמת משמעות לעובדה שמדינה הייתה עצמאית לפני שבחרה להצטרף מבחירה לאיחוד גדול יותר – מקרים כמו סקוטלנד, ואפילו טקסס – היא בו ברגע מאבדת את ריבונותה; אך נראה שזה כן מסייע לסומלילנד במבחן האהדה והנרטיב.
עוד בנושא
סומלילנד ממשיכה לקיים קשרים טובים עם בריטניה, השליטה הקולוניאלית מן העבר. בשנים האחרונות איחוד-האמירויות החלה להשקיע בסומלילנד. אך ככל עוד סומלילנד אינה זוכה להכרה בינ"ל, היא ממשיכה להתמודד עם תקרת-זכוכית – למרות היציבות הביטחונית והפוליטית. ללא הכרה בינ"ל, אין גישה למענקים ולהלוואות מהבנק-העולמי וקרן המטבע הבינ"ל, הנדרשים כל-כך לפיתוח הכלכלה; ומשקיעים פרטיים נזהרים להשקיע בשל הסיכון הגבוהה. בנוסף, תושבי סומלילנד הם בפועל חסרי-מדינה; הואיל ואינם רואים עצמם חלק מסומליה, והעולם אינו רואה בסומלילנד מדינה עצמאית ומוכרת. התקוות שאולי העולם יכיר סופסוף בסומלילנד, לאחר מסקנות כמו משלחת האיחוד-האפריקאי ב-2005; בינתיים נבלמות בשל ווטו סומלי. המדינות החדשות האחרונות שנוצרו במזרח-אפריקה, אריתריאה ודרום-סודאן, אינן מהוות תקדימים טובים. וסומליה החלה להתייצב לאחר שנים רבות של מלחמת-אזרחים, איום ג'האדיסטי ופשיטות פיראטיים בים-סוף.
הכרה או לא, סומלילנד צפויה לקבל אחזקות בחברת-התעופה הלאומית של אתיופיה, אתיופיאן איירליינס. הדבר יגביר את הקישוריות לסומלילנד, אולי למטרות עסקים ואולי למטרות תיירות, ויבטיח לה מקור הכנסה נוסף. אתיופיאן איירליינס היא הגדולה באזור, וחברה בברית חברות-התעופה הגדולה ביותר 'סטאר אליינס'. גם ישראליים רבים נהנים מהקישוריות הנוחה של החברה, לטיסות המשך באפריקה או לאסיה ואוסטרליה. באופן לא-מפתיע, בסומליה קוראים להחרים את אתיופיאן איירליינס, ולתעדף מתחרות כמו טורקיש איירליינס וקטאר איירוויז.
עימות אזורי הוא רק עניין של זמן?
אגב, נטען כי מזכר-ההבנות בין אתיופיה וסומלילנד מסייע לארגון-הטרור הסומלי אַ-שַּׁבַּאבּ – שלוחה של אל-קאעידה – לגייס מצטרפים חדשים. אתיופיה במילא בחיכוך מול סודאן ומצרים בשל מקורות הנילוס; ובקהיר גיבו את מדינות קרן-אפריקה. בעבר מצרים רמזה על תקיפה נגד הסכר האתיופי, ונראה כי סיפור סומלילנד עלול רק לעודד אותה. בנוסף, הכל מתרחש על-רקע משבר ים-סוף – ההסלמה במתקפות המורדים החות'ים בתימן, נתמכי-איראן, נגד נתיבי השיט הבינ"ל העוברים באזור. נוכחות של חיל-ים אתיופי, ויעבור עוד זמן עד שתושלם בנייתו, תהיה משנה משחק באזור. נזכיר כי לפי פרסומים זרים ולא-זרים, ישראל ממשיכה לפעול במזרח-אפריקה וברחבי ים-סוף. ארה"ב אולי משלמת מס-שפתיים, באמירות על הצורך בשימור על "שלמותה הטריטוריאלית" של סומליה, אך במקביל בוחנת חידוש הנוכחות הצבאית בבסיסיה הישנים מתקופת בארה, בשטחי סומלינד. הודו כבר הפגינה יכולת לפעול באזור; רוסיה, מפרציות וערב-הסעודית ממשיכות לבחוש באזור. וסין? היא תמיד שם. אתיופיה אולי לקחה צעד לעבר יציאה מ"הכלא הגיאוגרפי", וסומלילנד לעבר יציאה מ"הכלא הדיפלומטי". אך כפי שגילינו בשנים האחרונות שוב ושוב, יציבות היא אולי כבר מותרות. ימים יגידו, תרתי משמע, מה צפון לאזור.
