סיפורה של סודן, צפון סודן ליתר דיוק, בשנים האחרונות אולי יכול לסמל את המהפך שאירע במגדלי השן במדינות ערב, בעיקר מאחורי הקלעים ביחס לישראל. עד לפני עשור ישראל, לפי פרסומים זרים, הייתה תוקפת מחסני נשק ושיירות נשק במדינה הצפון אפריקנית, ששוכנת במיקום אסטרטגי במיוחד, לחופי הים האדום.
איראן, לפי הפרסומים, הייתה מעבירה אמצעי לחימה שהיו מיועדים בעיקר לחמאס. הרודן האכזר, עומר אל-בשיר, ששלט בסודן מסוף שנות ה-80, התיר זאת. אך משהו קרה בברית בין המדינה בעלת הרוב הסוני לבין איראן בעלת הרוב השיעי. לשם כך, אולי כדאי לחזור לשנות ה-90, אז הגדירה ארצות הברית את צפון סודן כמדינה שתומכת בטרור. בהתאם לכך הוטלו עליה סנקציות שהיא לא הצליחה להשתחרר מהן.
המפגינים חוגגים בסודן (צילום: אי-פי).
אל-בשיר, המואשם בפשעי מלחמה בחבל דרפור בדרום סודן (בעלת הרוב הנוצרי), ובמתן מקלט לארגוני טרור, כמו אל-קאעידה וחמאס, ניסה להוציא את העגלה מהבוץ בדרך אחרת. ב-2014 סודן גירשה את הנספח התרבותי של איראן בטענה לניסיונות לעשות "שיעיזציה" באוכלוסיה. ייתכן שזה אכן היה שיקול במנעד השיקולים של הרודן הסודני, אך לבסוף הכסף והמצב הכלכלי הקשה הוא זה שהכתיב את הטון.
מדינות המפרץ הסוניות ובראשן סעודיה, נקטו קו תקיף נגד איראן, וסודן החליטה לעבור צד במשוואה. היא החליטה שהסיוע של המפרציות בתמורה לנטישת בעלת הברית מטהראן, עשוי לסייע לה בשני מישורים - בסיוע כספי מידי, ובהתקרבות לממשל האמריקני.
עומר אל-בשיר (צילום: אי-פי).
עוד בזמן נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הצליחה סודן, בסיוע של בית המלוכה הסעודי, להסיר חלק מהסנקציות. אך את היעד הנכסף – הסרה מוחלטת מהרשימה של המדינות התומכות בטרור – היא לא השיגה. ישראל, בעלת ההשפעה על הממשל בוושינגטון, נתפסה בעבור סודן, עוד בזמן הרודן אל-בשיר, כמנוף שאפשר אולי להיתלות עליו.
בתקופת אל-בשיר היה זה בגדר גישושים, בלוני ניסוי שהופרחו מעת לעת. לפתע שר החוץ הסודני דיבר על האפשרות של נרמול היחסים עם ישראל, ויותר קולות נשמעו בהקשר הנ"ל. אבל בשורה התחתונה אל-בשיר לא הלך עד הסוף, חשש מדעת הקהל שעדיין מזדהה עם הסוגיה הפלסטינית, או שלא היה מרוצה מהתמורה שהיה אמור לקבל בעבור כינון היחסים.
הדחתו של אל-בשיר השנה, אחרי הפגנות הענק נגדו בשל המצב הכלכלי הקשה, קירבו את סודן עוד יותר לציר של המדינות המפרציות הסוניות וגם למצרים. עבד אל-פתאח אל-בורהאן, שהגיע מתוך הצבא הסודני - אך נחשב לנקי יחסית בניגוד לקציני צבא אחרים, הצליח להגיע עם הנהגת המחאה והאופוזיציה לסיכום על הקמת שלטון משותף בראשותו. אותו שלטון כאמור, האיץ עוד יותר את התהליך של ההתקרבות לארצות הברית בניסיון לנצל את תום תקופת אל-בשיר - שנחשב לרודן אכזר, רוצח עם ופושע מלחמה - כדי לנקות את שמה של סודן ולצאת לדרך חדשה.
כבר אחרי אל-בשיר נשמעו קולות בשלטון הסודני שלא שללו שבפרק זמן מסוים יהיו יחסים עם ישראל, ואף נשמעה קריאה ליהודים לחזור למדינה מצד אל-בורהאן, השליט החדש, ושר ההקדשים ליהודים. שעות לפני שנתניהו נחת באוגנדה, התפרסם דיווח מעניין שלפיו מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, הזמין לביקור ראשון מסוגו את אל-בורהאן, בוושינגטון. על הפרק: הסרת סודן מהרשימה השחורה של המדינות התומכות בטרור.
עבד אל-פתאח אל-בורהאן (צילום: אי-פי).
לא מן הנמנע שבעבור היעד הנכסף, שגם אל-בשיר פעל להגיע אליו, החליטו בסודן שזו העת לנרמל את היחסים עם ישראל. זאת חרף העובדה שעדיין יש דעת קהל המזדהה עם הסוגיה הפלסטינית, ולכן יהיה מעניין לראות את התגובה הציבורית למהלך הנ"ל.
ההודעה על התקרבות ביחסים ניתנה יומיים אחרי ששר החוץ הסודני השתתף בישיבת שרי החוץ של הליגה הערבית, שבה הובעה התנגדות נחרצת לעסקת טראמפ. באותה ישיבה גם נאמר שלא יהיה נרמול יחסים עם ישראל, עד שהיא לא תאמץ את יוזמת השלום הסעודית – מדינה פלסטינית בקווי 67'. אם סודן קיבלה את ההחלטה הנ"ל בעיתוי כזה, נראה שהסוגיה הפלסטינית נדחקה לשוליים, ואפשר רק לתאר מה קורה מאחורי הקלעים אצל מדינות ערביות אחרות, שאינן מקיימות יחסים עם ישראל.