אחת הבדיחות על לבנון היא שגם אם האזרחים מוחים נגד השלטון, אז אין ממש את מי להפיל. בקיץ 2015 יצאו הלבנונים בהמוניהם לרחובות ביירות במחזה נדיר, כדי למחות נגד שחיתות הפוליטיקאים. בזמנו היה זה המשבר של ערמות הזבל האדירות שנאספו בבירה, בצל משבר שלטוני חריף. בלבנון בזמנו לא היה נשיא, והממשלה אפילו לא הצליחה לפנות את הפחים ברחובות. אבל הזבל היה רק הסממן למערכת חולה, מסועפת ובעיקר עדתית. במדינה שבה יש 18 עדות, ושהמפתח השלטוני מתחלק בין נשיא נוצרי, ראש ממשלה סוני ויו"ר פרלמנט שיעי, הקריאה "העם רוצה להפיל את המשטר" לא ממש ממוקדת בניגוד למשטרים אחרים במזרח התיכון. משבר הזבל לא ממש נפתר. אבל המחאה הסוערת הסתיימה בקול ענות חולשה, ומה שהיה הוא מה שיהיה. אותו שלטון, ואותם פוליטיקאים. בלי שינויים דרסטיים.
ארבע שנים אחרי, הלבנונים שוב יוצאים לרחובות. הפעם, כך נראה, הם נחושים יותר והכמויות של המפגינים וההתפשטות של המחאה גדולים הרבה יותר. לפני ארבע שנים ההפגנות התרכזו בעיקר בבירה ביירות. הפעם המחאה היא בכל האזורים, ואף אחד לא חסין – לא אזורי הדרום ובקעת הלבנון שמזוהים עם חיזבאללה, לא הר הלבנון שמזוהה עם הדרוזים והנוצרים, ולא צפון לבנון שמזוהה יותר עם הסונים.
גם עכשיו הטריגר למחאה הוא, על פניו, עניין לא באמת הרה גורל - תשלום של 20 סנט ליום על שימוש באפליקציית ווטסאפ (6 דולרים בחודש). אבל בדומה לזבל, יש כאן עקרון, משהו עמוק הרבה יותר. המס על הווטסאפ הוא רק נדבך קטן. הוא מסמל מבחינת ההמונים שיצאו לרחובות את הניסיון של השלטון לחפות על הכישלון שלו לפתור את המשבר הכלכלי באמצעות הפתרון הקל, באמצעות הטלת מיסים שרירותיים על הציבור. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה החשובה.
המשבר הכלכלי בלבנון לא נולד השבוע, וגם לא בשנה האחרונה. מדובר במשבר מתמשך, שבשנים האחרונות מידרדר כמו כדור שלג. החוב הציבורי בלבנון עומד על 75 מיליארד דולר, לפי הבנק העולמי - משתווה ל-140% מהתוצר המקומי הגולמי. יש שטוענים שהוא אף גבוה יותר. כמיליון לבנונים חיים מתחת לקו העוני, לפי הבנק העולמי. לגבי האבטלה יש נתונים סותרים, אך מה שברור הוא שיש עלייה מתמדת, בעיקר בקרב צעירים שמסיימים תארים באוניברסיטאות ואין להם איפה לעבוד.
לכל זה חשוב להוסיף את 1.5 מיליון הפליטים הסורים שנוספו לאוכלוסיית לבנון מאז תחילת המלחמה בסוריה בשנת 2011. מדובר בכ-25% מאוכלוסיית לבנון (בערך 6 מיליון נפש), שבמונחים אזוריים נחשבת למדינה קטנה. הפליטים הסורים - מעבר להשפעות הדמוגרפיות שהם מייצרים במדינה שבה הסונים, השיעים והנוצרים נאבקים על העוגה השלטונית - מכבידים באופן דרמטי על הכלכלה הלבנונית. לכן יש מי שרואה בשיבתם לסוריה כאחד הפתרונות למצב הנוכחי.
ראש ממשלת לבנון סעד אל-חרירי (המתפטר והמרכיב הסדרתי של הממשלות) הרכיב את ממשלת הטלאים שלו בסוף חודש ינואר האחרון, אחרי לידה קשה וארוכה. הוא הגיע לראשות הממשלה כברווז צולע, אחרי שבבחירות לפרלמנט ב-2018 ספג מכה לא פשוטה וירד מכוחו. אל-חרירי בשנה האחרונה מנסה ללהטט בין שלל מרכיבי ממשלתו, שלא מחבבים אחד את השני, בניסיון לקדם רפורמות כלכליות שיעזרו ללבנון גם לקבל הלוואות חיצוניות. הוא מנסה להשתמש ביחסיו עם מדינות ערב ומדינות המערב בהקשר הזה, אך ללא הועיל. היריבויות וקרבות האגו בין הגורמים השונים בממשלה לא מאפשרים התקדמות בנושא, וכאשר מגיעים לדיונים על תקציב לשנת 2020, שאמור להפחית את הגירעון והחוב הלאומי, הפתרון הקל הוא הטלת מיסים על האזרחים. המיסים טרם הוטלו, אבל עצם המחשבה על כך לא מתקבלת על הדעת בקרב ציבור שמאס בהבטחות.
צריך לומר שבהפגנות המדוברות כולם חוטפים - כל הזרמים והמפלגות. תמונותיו של אל-חרירי הושחתו בטריפולי, מעוז של סונים. מפגינים מקללים את אימו של שר החוץ הלבנוני, ג'בראן באסיל - חתנו של הנשיא, מישל עון, שגם לא חף מביקורת - ואת יו"ר הפרלמנט השיעי, נביה ברי, כבר כינו "גנב". גם קריאות נגד מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה נשמעו.
בשנה האחרונה התסיסה הייתה באוויר. כבר לפני כמה שבועות יצאו אזרחים להפגין בכמה אזורים, ואף דרכו על תמונתו של אל-חרירי במחאה על המצב הכלכלי. בזמנו היה זה משבר המחסור בדולרים, אבל הוא הוציא רק כמה מאות של אנשים לרחובות. לכך צריך להוסיף את הסנקציות שארצות הברית הטילה וממשיכה להטיל על חיזבאללה במסגרת הקשחת הסנקציות על איראן ושלוחותיה, סנקציות שמן הסתם משפיעות גם על הכלכלה הלבנונית.
לצד התמונות הקשות מלבנון יש גם תמונות משעשות יותר של מפגינים שמצאו דרכים יצרתיות להביע את מחאתם | חלק שרו, חלק התייחסו לפרשיות רכילותיות בהן היו מעורבים מנהיגים במדינה, גם הצעות נישואים ומסיבות רחוב היו שם | "פואטרי סלאם" לבנוני כבר שמעתם?
— Omri Haim (@HaimOmri) 19 באוקטובר 2019
צפייה מהנה:https://t.co/BGCyXLLzYO pic.twitter.com/zKEKyudocz
מה נסראללה חושב על המחאה?
ואם בחיזבאללה עסקינן, אז נשאלת השאלה: היכן ארגון הטרור עומד ביחס למשבר? קודם כל, בהקשר של הסנקציות, בימים שלפני המשבר החלו להתפרסם דיווחים, כולל בכלי תקשורת המקורבים לארגון, שחיזבאללה שוקל לרדת לרחובות ולצאת למחאה נגד הבנקים, בטענה שהם מחויבים יתר על המידה לסנקציות האמריקניות. אבל כרגע לפחות, בחיזבאללה לא מתיישרים עם הדרישה המרכזית של המפגינים, והיא הסתלקות הממשלה והשלטון הנוכחי.
מה זה אומר "הסתלקות השלטון הנוכחי" במדינה שנשלטת על פי מפתח עדתי? זה אומר גם התפטרות של ממשלת אל-חרירי, וייתכן גם התפטרות של הנשיא מישל עון, בעל בריתו האהוב של נסראללה, שזכה בכיסאו הודות להתעקשות של מזכ"ל חיזבאללה. לילד הזה נסראללה ממש לא מפלל. מבחינתו הממשלה הנוכחית היא הכי טובה לארגונו, וקל וחומר גם הישארותו של עון בכיסא הנשיא. אז נסראללה אולי כועס על הבנקים, וגם על אל-חרירי, יריבו המיתולוגי, שלא עושה מספיק נגד הסנקציות האמריקניות. אבל נסראללה מעדיף את ממשלת אל-חרירי החלשה מאשר כל ממשלה אחרת.
מבחינתו הממשלה הנוכחית היא הכי הממשלה הכי טובה לארגונו. מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה (צילום: איפי)
לא בכדי הקולות שקוראים להפלת הממשלה, הם דווקא מהמחנה המתנגד לחיזבאללה. בולט בכך הוא המנהיג הנוצרי, סמיר ג'עג'ע, יו"ר מפלגת הכוחות הלבנוניים, שהוא חלק מהממשלה אבל סבור שהיא סיימה את דרכה. ג'עג'ע גם רוחש לא מעט איבה לאל-חרירי, שנטש אותו ברגע האמת, כשהתמודד לנשיאות נגד מישל עון. גם וליד ג'ונבלאט, הפוליטיקאי הדרוזי הוותיק והמשופשף, הציע לאל-חרירי להתפטר.
אל-חרירי עצמו כבר מאיים ללכת הביתה, והציב אולטימטום עד ליום שני לגיבוש פתרון כלכלי מוסכם בין כלל מרכיבי הממשלה, שיקדם רפורמות אמיתיות למען האזרח (פרויקטים, מקומות עבודה וכו'). אבל גם אם אכן יישלף השפן מהכובע, לא בטוח שההמונים ברחובות יתרצו. הם, כך נראה, מעוניינים בפתרון שורשי למצב, ולכך שאין להם עתיד או אופק. לבנון, צריך להבין, היא מדינה שיש בה כמה מדינות קטנות. לכל אחד יש את הפינה שלו, ועם החוקים שלו. בהתאם לכך, החלוקה והרווחים הם עדתיים, ויש לא מעטים בציבור הלבנוני שמאסו בכך - באותו מפתח עדתי שקיים שנים על גבי שנים, שמותיר את אותם פוליטיקאים בשלטון, שנותן את היד החופשית לקרטלים ולמאפיות ושמותיר אותם מחוץ לעוגת השלטון.
לא מדובר במחאה של עדה מסוימת או מפלגה מסוימת. הדגל שנראה כמעט תמיד בהפגנות הוא דגל לבנון ולא דגלים של מפלגות אחרות. נסראללה הציע למפגינים שלא לחבר מפלגות פוליטיות, כולל את מפלגתו, למחאה: "שלא יגידו שאיראן מעבירה מסר מביירות לארצות הברית". אבל ההתעקשות שלו על כך שהממשלה לא תתפטר, ושהדברים יישארו על כנם, גרמה למפגינים לצעוק לו: "גם אתה אחד מהם".
הטלטלה באזור לא הולכת לשום מקום
אז לאן הולכים מכאן? אפשר להעריך שאל-חרירי ינסה להציג עד יום שני תוכנית מוסדרת לפתרון המצב הכלכלי, לבטח ללא הטלת מיסים חדשים בתקציב 2020. האם זה ירצה את האזרחים? לא בטוח. והסיבה לכך, כאמור, היא שגם אם יהיו בתוכנית רפורמות מרחיקות לכת, הרצון הוא לשנות את כללי המשחק והשיטה. שתי המילים שהכי מפחידות את הלבנונים היא "פיתנה" ו"חרב אהליה" - מלחמת אחים ומלחמת אזרחים. אבל גם במדינה שכבר הייתה עדה לשתי מלחמות אזרחים שותתות דם, לא מעט לבנונים אומרים שאפילו הנפנוף בכך שהמחאה עלולה להגיע לכדי מלחמת אזרחים לא מפחיד אותם, כי לשלטון הנוכחי ולשיטה הנוכחית ניתנו מספיק הזדמנויות.
המחאה בלבנון מגיעה זמן קצר אחרי מחאה עם קווי דמיון לא מעטים שהייתה בעיראק, שם הפגינו ההמונים בבגדד ובעוד מחוזות על המצב הכלכלי ועל השירותים הלקויים. לכך אפשר להוסיף את ההפגנות הקטנות במצרים, אחרי הטענות לשחיתות שלטון א-סיסי, ואת מחאת המורים בירדן שהגיעה לשביתה כללית ולבסוף להתרצות של הממשלה. שמונה שנים אחרי מחאות "האביב הערבי" ששינו את האזור מקצה אל הקצה, הציבורים במדינות הערביות מוכיחים שהם לא נואשו מלצאת להפגנות נגד השלטון, אחרי שלא הרבה השתנה מבחינת רמת המחייה שלהם, ואולי אפילו השתנה לרעה. הטלטלה באזור לא הולכת לשום מקום בתקופה הקרובה. הלבנונים יקוו שבניגוד למחאת הזבל ב-2015, הפעם זה ייגמר אחרת, למרות שרוב הסיכויים שמה שהיה בארץ הארזים הוא מה שיהיה.
