השבוע התקיימה בתיאטרון הקאמרי הפרמיירה החגיגית של המחזמר "קברט", בבימויו של גלעד קמחי ובתרגומו של אלי ביז'אווי. בריאיון בתוכנית "תרבותניקים" בכאן חדשות ברשת ב', שיתפו שניים מכוכבי ההצגה - השחקנים לאורה ריבלין ועמי ויינברג - בתחושות שאחרי ליל הבכורה.
"יש תחושה של חגיגה שאתה לא חווה הרבה כמוה בקריירה", סיפרה ריבלין. "למרות שהיו לא מעט, זה נדיר. לדעתי זה המחזמר הכי טוב שנכתב, עם צוות של שחקנים, רקדנים, יוצרים, מכל מה שאתה יכול לחלום. נדיר בכישרונו ובאנושיותו, שזאת הייתה באמת חוויה גדולה מהחיים להיות בה". ריבלין, שבערב הפרמיירה שיחקה בשתי הצגות ברצף, גילתה כי העלייה לבמה לא הייתה מובנית מאליה. "אני מחלימה מאיזה סטרפטוקוקוס אלים, אז זה לא היה קל. אבל זה היה תענוג, הייתה התרוממות גדולה".
האזינו לריאיון המלא בכאן חדשות ברשת ב'
מלבד סיפורם של סאלי בולס וקליף בראדשו, במחזמר מוצגת מערכת היחסים שנרקמת בין פראוליין שניידר, גרמנייה-נוצרייה שמגלמת ריבלין, לבין הר שולץ, גבר יהודי שאותו מגלם ויינברג, ערב עליית המפלגה הנאצית לשלטון. "אלו דמויות די מבוגרות", מסביר ויינברג, "וזה נורא מעניין דווקא שיש כזה סיפור של מערכת יחסים שנבנית בגילים האלה, ובמסגרת של המצב החברתי בתקופה הזאת".
עבור ריבלין, מדובר בסגירת מעגל מרגשת במיוחד. "ב-1969 ראיתי את הבכורה של המחזמר בלונדון", היא סיפרה. "ג'ודי דנץ' שיחקה את סאלי בולס ולילה קדרובה (בובולינה ב"זורבה היווני") שיחקה את הדמות שלי. אני מודה שמשהו מאז נחרט בי בעניין הזה". למרות הניסיון המקצועי העשיר שלה, עבור ריבלין במדובר במחזמר הראשון. "בחיים לא השתתפתי במחזמר, ואפילו ביקשתי להשתתף במחזה הזה. ביקשתי שיעשו לי אודישן - ועברתי אותו. ועדיין, אני רועדת מפחד בכל פעם, זה כנראה דיפולט שלי".
ויינברג הזדהה עם תחושת ההתרגשות, גם לאחר שנים על הבמה. "40 שנות ניסיון לא משנות כלום כשאתה עולה פעם ראשונה על הבמה, ושנייה ושלישית", הוא שיתף. "זה מתחיל להירגע רק אחרי עשר הצגות כנראה". על תהליך העבודה עם יתר חברי הקאסט, בהם רן דנקר, ליהי טולדנו וחני פירסטנברג, הוסיף: "נראה לי שהכוח הכי גדול מבוסס כאן על אהבה. הכול מבוסס על תן וקח במסגרת ידידותית ואהבה עצומה, ורק ככה בתוך סביבה כזו של יופי ויצירתיות והנאה - דברים גדלו והתפתחו".
המחזמר, שמתרחש על רקע עליית המפלגה הנאצית בגרמניה, מעלה שאלות נוקבות על עיוורון חברתי ופוליטי. כשנשאל ויינברג כיצד הוא אומר מדי ערב את המשפט "אני מכיר גרמנים, אני גרמני, ממשלות קמות ונופלות", כשהסוף ההיסטורי ידוע, השיב: "אני לא יכול לשחק 'בדיעבד'. אני יכול לשחק את מה שנתון, עם האמונה הזאת, שהרבה הלכו עם זה. לא ראו את העננים מתקדרים, לא ראו את האופק. יש מעטים מאוד שראו ועזבו, אבל זה מה שקרה בשטח - עיוורון".
"מיותר לציין שאנחנו בתקופה כזאת גם היום", אמר ויינברג. "שהגלים מגיעים ואנחנו עדיין כאילו מתכחשים לראות". ריבלין הצטרפה לתחושה שהמחזה רלוונטי מתמיד. "אתה מרגיש שאתה יודע היום עוד יותר על מה אתה מדבר, כשאתה משתתף בהצגה כזאת. ואתה באמת מודע, מצד אחד לחוסר האונים ולתהום הזאת שנגררים אליה וגוררים אותך אליה".
השנה ימלאו 60 שנה לעליית ההפקה המקורית של "קברט" בברודוויי. כשנשאלו מה סוד הקסם שמשאיר את היצירה רלוונטית מתמיד, השיבה ריבלין: "קודם כל זאת כתיבה משובחת, מאוד מתומצתת. הלחנים מדבקים, וזה פשוט 'מאסטר-פיס' של כתיבה. המסרים כתובים הרבה פעמים כאנדרסטייטמנט, מציפים אותם בצורה מהנה וקלה - ואז אתה מקבל אגרוף בבטן".
"גם העיצוב הבימתי בעצם מפתיע לחלוטין", אמר ויינברג בריאיון. "איך האולם נראה, איך הבמה נראית - כזה דבר עוד לא נראה ואתה ישר מקבל את זה בכניסה להצגה, לאולם. אני כל הזמן אמרתי 'לכזו הצגה אני הייתי רוצה להיכנס ולצפות, שלא לדבר על לשחק'. זאת מתנה ענקית".
בסיום הריאיון, כשנשאלו מה לאחל להם, ענה ויינברג "בריאות, קודם כל" וריבלין הוסיפה "שנמשיך - ושפה, משהו ישתנה".
