בעולם דיגיטלי שבו כל שיר נמצא במרחק לחיצה, עטוף בפלייליסטים אינסופיים ואלגוריתמים שמנבאים מה נרצה לשמוע בכל רגע נתון, מתרחשת מתחת לרדאר תופעה מסקרנת: הדור הצעיר - שגדל לתוך עידן הסטרימינג והסמארטפונים - מחזיר את הדיסקים ואת הנגנים הפיזיים לקדמת הבמה.
לצד התופעה, יש מקום שמאמין בדרך הזו כבר יותר מ-40 שנה. סיפורה של "דיסק סנטר" מתחיל ב-1984, והמייסד, בני סוליימני, נזכר בימים הראשונים: "תמיד אהבתי מוזיקה. הגעתי באפריל, ביולי כבר התחלנו לבנות את החנות, ובסוף יולי היא הייתה מוכנה".
לאורך השנים הפכה החנות בהדרגה להרבה יותר מסתם נקודת מכירה - היא הייתה למוסד תרבותי ולאתר עלייה לרגל עבור חובבי מוזיקה מכל חלקי הארץ. בשנת 1993, עם הגל האמריקני ששטף את ישראל והביא עמו את מקדונלד'ס והארד רוק קפה, הגיעה הדרישה לדיסקים לשיאה.
"פתאום הייתה דרישה לדיסקים וזה נהיה פי כמה. המחזור של החנות עלה שנה אחר שנה עד 1995", מספר סוליימני. החנות אירחה את גדולי האמנים מהארץ ומחו"ל: מלהקת רדיוהד שביקרה פעמיים, דרך ניק קייב שנכנס ארבע פעמים, ועד מייקל ג'קסון שהגיע פעמיים במהלך ביקוריו בארץ.
"שאלתי את מייקל ג'קסון כשרצה לבוא בפעם השנייה: 'שכחת משהו?'. הוא ענה לי: 'כן, רוגע'", סיפר סוליימני בהתרגשות. "הוא קנה כמעט 200 דיסקים, מתוכם 40 אלבומים נדירים של עצמו שחילק בבתי חולים".
עם כניסת האלף החדש, עולם המוזיקה חווה טלטלה. הקלטות נעלמו, הדיסקים הוספדו, והעולם עבר לפורמטים דיגיטליים ולאחר מכן לסטרימינג. מתוך כ-300 נקודות למכירת דיסקים שפעלו בעבר בישראל, נותרו כיום שלוש בלבד. חברות התקליטים הפסיקו כמעט לחלוטין לייצר דיסקים ישראליים, והחנות נאלצה לעזוב את משכנה המיתולוגי ולעבור לחלל קטן בהרבה.
אלא שדווקא בתקופת הקורונה, כשהעולם עצר מלכת, החנות מצאה כיוון חדש דרך אתר האינטרנט שלה. "היינו פותחים את החנות, סוגרים אותה שאף אחד לא ייכנס כי היה אסור, ורק אורזים ושולחים", נזכר סוליימני. המכירות נשמרו, וכיום, לצד הרנסנס המוכר של התקליטים, מתרחשת תופעה מפתיעה לא פחות: החנות מוכרת כיום פי שלושה דיסקים מאשר תקליטים.
אז למה הצעירים חוזרים לדיסקים? בניגוד לקובץ שקוף בענן, הדיסק הוא מוצר פיזי שניתן להחזיק, לפתוח ולעלעל בחוברת המצורפת. בנוסף, ההפעלה של דיסק דורשת פעולה אקטיבית המנתקת את המאזין מרעשי הרקע וההסחות הדיגיטליות.
מעבר לכך, רכישת אלבום נתפסת כהבעת תמיכה אמיתית באמן וכחלק מהשתייכות לקהילת המעריצים, מה שמגביר את הכמיהה לדיסק פיזי. ולסיום, צעירים רבים מגלים את הנגנים והדיסקים דרך הוריהם, מה שמעורר נוסטלגיה לעבר.
כשמסתובבים בין המדפים של "דיסק סנטר", פוגשים בני נוער שבאים לחפש אלבומים של לימפ ביזקיט, אוזי אוסבורן או גורילז. אחת מהן, אריאל נגב, סיפרה: "בספוטיפיי כולם יכולים לשמוע מוזיקה, זה נורמלי. אבל לשמוע מוזיקה בדיסק, לשים את זה, להפעיל את זה - זו הרבה יותר חוויה."
"זה שיש את זה פיזי זו תחושה שהמוזיקה הזאת היא שלי", סיפר יהלי להב, ואליו הצטרפה ליאה ברגר: "זה הרבה יותר מגניב, ואני מרגישה שאני יותר חלק מהפאן-בייס. אם קניתי את זה, השקעתי בזה - וגם זה מרץ' כזה".
על כן, בעולם שרודף ללא הפסקה אחרי הדבר הבא, לפעמים דווקא הפורמט הישן והמוכר מצליח להעניק לאנשים את מה שהם באמת מחפשים: עצירה, מיקוד וזיכרון של תחושות שנשכחו. או כפי שמסכם זאת בני סוליימני בחיוך: "בסוף כולם חוזרים הביתה. לא משנה לאיפה הולכים ומה עושים בחיים - כולם חוזרים הביתה, ולא משנה באיזה גיל".
