בשבת שעברה עלתה על במת תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר ההצגה "מסיבת אירוסין", מחזהו ה-80 של הלל מיטלפונקט ובבימויו. למרות הניסיון העשיר של הקאסט, נדמה שהפעם המפגש עם הקהל טעון במידה יוצאת דופן. השבוע (רביעי) בריאיון בתוכנית "בחצי היום" בכאן חדשות ברשת ב', תיארה השחקנית שרה וינו-אלעד את ההפקה בה היא משתתפת כמחזה שמתרחש בלב המציאות הישראלית המדממת של השנים האחרונות.
"המחזה מדבר על הימים האלה שאנחנו עוברים - בתוך עומק המלחמה בצפון הארץ, כשהכול שם מפונה ומעטים נשארו להחזיק את הקרקע בכוחותיהם האחרונים", סיפרה וינו-אלעד בריאיון. לדבריה, המלחמה אינה רק רקע, אלא חלק בלתי נפרד מהתודעה הלאומית: "לצערי הרב, היא פשוט רקע כבר שלוש שנים לחיים שלנו. אף אחד לא שם לב לזה, אנחנו פשוט חיים במלחמה וכולם 'סבבה' עם זה. כאילו, זה שם".
האזינו לריאיון המלא בכאן חדשות ברשת ב'
עלילת המחזה מתרחשת בנקודת זמן מעט מוקדמת יותר מזו הנוכחית, תקופה אותה vגדירה וינו-אלעד כ"עצימה יותר", שבה "עוד יש הרבה אזעקות ועוד יש פחד וחשש, כשהחטופים עוד לא חזרו". היא מגלמת דודה שמגיעה מאטלנטה במטרה להחזיר איתה את אחיינה, חייל בודד משוחרר שקיבל צו גיוס לעזה. "אמא שלו מטורפת מחרדה מהעניין שהוא ירד לעזה", הסבירה.
"הקהל נושם איתנו"
התגובות בקהל, כך לפי השחקנית, הן עדות לצורך של הציבור בעיבוד אמנותי של המציאות. "הקהל נושם איתנו כל הזמן. זה כאילו יש לנו עוד פרטנר שמה ממש אפקטיבי", היא תיארה. "הכול נוגע כל הזמן. כשיש אפשרות לשחרר את הסטרס בצחוק - אז זה צחוק רועם. כשיש רגעים שהם מתוחים או שנאמרת בהם אמת שהיא כואבת - אתה יכול לחתוך את הסכין באנרגיה שיש בחדר".
עבור וינו-אלעד, המציאות שעל הבמה אינה זרה למציאות שבחוץ. במהלך מבצע "עם כלביא", ביתה ברמת גן ספג פגיעה. "הפגז הראשון שנפל על האדמה בישראל מאיראן - זה היה 50 מטר מהבית שלי", היא שיתפה. "חלקים עוד בשיקום, חלקים לא ישוקמו... זה בורות באדמה. זה תחושה קשה".
בריאיון, שיתפה וינו-אלעד בתובנותיה על האופן שבו החברה הישראלית תופסת את מושגי המלחמה והשלום. "אני כל הזמן אומרת: מלחמה זה רע, שלום זה טוב - ואנחנו הפכנו את המינוחים. איכשהו יש תחושה שהציבוריות שלנו, כשיש מלחמה יש איזה רגיעה כי 'אה, הגענו לקצה של זה, עכשיו יפתרו את זה', וכשמדברים על שלום כולם נכנסים לסטרס".
לדבריה, השאיפה צריכה להיות פרגמטית: "שלום לא יכול לגרום לפיצוץ בבית שלי מהסוג הזה. הסכמי שלום לא חייבים להיות הסכמים של חברות, אבל הם צריכים להביא סוג של שקט ואינטרס משותף לשקט, ולכלכלה, ולחברה, ולהתקדמות ולרווחה".
בסיום הריאיון, כשנשאלה מה היא מאחלת לעצמה לרגל יום הולדתה שחל לאחרונה, סיכמה במילה אחת: "עוד. עוד מהכול".
