לפני כמה שנים החלטנו לברוח המקיץ הישראלי - מהחום, מהלחות. חיפשנו מקום שיהיה קריר גם באוגוסט ונסענו לסקוטלנד לפסטיבל אדינבורו. גשם ליווה אותנו במונית משדה התעופה לאר. בי אנד בי ששכרנו בפרברי העיר. איזה יופי, צהלנו - גשם באוגוסט! כמה טוב שנסענו. אלא שהגשם המשיך לרדת כל הלילה - מטפטף על הגג, מכה בחלונות והמשיך לרדת גם בבוקר, מבריח את אומני הרחוב של הפסטיבל של אדינבורו אל המחסה הכי קרוב.
האזינו לריאיונות המלאים בכאן רשת ב
לא נורא, ניסינו לשכנע את עצמנו, העיקר שקריר. אבל הגשם המשיך לרדת ללא הפסקה גם בימים הבאים ובעצם לכל אורך השבוע שהיינו באדינבורו לא ראינו שמש, רק עננים, עננים, אפורים, אפורים. עד שבלילה הרביעי או החמישי אחרי שהילדים הלכו לישון, כשגשם מטפטף שוב על חלון חדר השינה, התוודאתי בפני אשתי בקול שקט, סודי - תקשיבי, אני רוצה הביתה, אני רוצה לקיץ הישראלי.
תוכנית קייצית במיוחד יש לנו היום: הילה דרור, ביולוגית ימית, תנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לנו לחבב מדוזות או לפחות להיות סקרנים לגביהן. אלי שוורצברג, מציל, יחלוק איתנו סיפורי הצלה מסמרי שיער וגם ייתן לנו כמה טיפים איך לא לטבוע בים.
