אני זוכר איפה ומתי קראתי את "המאהב" של א.ב. יהושע. ככה זה עם הספרים החשובים בחייך.
הייתי בן 17. גרנו בחיפה, העיר שבה מתרחשת עלילת הספר ובה בילה א.ב. יהושע את רוב חייו. ובמשך שבוע חייתי חיים כפולים: ברובד הגלוי הלכתי לבית הספר, נפגשתי עם חברים, שיחקתי כדורסל. אבל ברובד אחר, עמוק יותר, הייתי עם הדמויות של הספר: אדם, אסיה, דפי, נעים.
דמיינתי אותן, הזדהיתי איתן. רציתי לחזור לקרוא בספר כל רגע פנוי כדי לדעת מה עלה בגורלן.
החוויה הזו, של היטמעות בתוך ספר, חזרה אחר כך שוב ושוב בקריאה בספרים של יהושע, שיש בהם משהו מתפקע, מסחרר, עולה על גדותיו, חי כל כך. וכמה עצוב היה לשמוע היום בדרך על מותו.
שניים עם אשכול נבו: הסופר בראיונות אישיים עם האנשים שכדאי להכיר | כל פרקי ההסכת
לפני כמה שנים הזמנו את את א.ב. יהושע לשוחח עם תלמידי סדנאות הכתיבה שלנו. האולם היה מפה לפה בתלמידים של סדנאות כתיבה שהיו צמאים למוצא פיו. והוא התיישב, לקח את המיקרופון ליד, ואמר בחיוך: "אני רוצה לפתוח בזה שאני לא מאמין בסדנאות כתיבה!".
ואז הוא המשיך לדבר, נוקב, חד, סקרן, מוכיח את הדור הצעיר על זה שהוא בוחר לעשות אומנות במקום להיות מעורב פוליטית. אבל גם פגיע לגמרי כשדיבר על הצורך של כל כותב בלגיטימציה, בהקשר. ואיך אשתו המנוחה, איקה, נתנה לו את הלגיטימציה הזו וכמה קשה לו בלעדיה.
איבדנו קול חשוב השבוע.
אבל הספרים של א.ב. יהושע יישארו איתנו. כי ככה הם, הספרים. נשארים.
אשכול נבו משדר בכאן רשת ב בכל שבת ב-11:00
