במקור חלמתי בכלל להיות מוזיקאי, ניסיתי לנגן כמעט על כל כלי אפשרי, פסנתר, כינו,ר גיטרה, השכנים ברחוב בחיפה לעולם לא ישכחו את התקופה שניסיתי לנגן על תופים. כל הניסיונות האלה כשלו בגלל סיבה אחת פשוטה - חוסר כישרון. אבל לא נשברתי, בגיל 23 הקלטתי סינגל שבו אני שר במילותיי, שלחנו אותו לכל תחנות הרדיו, ועד היום לא קיבלנו תשובה.
האזינו לתוכנית "שניים" עם אשכול נבו בכאן רשת ב
מצאתי לי נתיב אחר לבטא את מה שרחש אצלי בפנים, אבל נותרה בי למען האמת קנאת מוזיקאים עזה וגם סקרנות גדולה להיבן איך זה עובד אצלם? איך שיר נולד? איך זה לעבוד ביחד עם אנשים אחרים כל הזמן? ואיזה קשיים יש בדרך? מאיזה נפילות צריך לקום? האורחים בתוכנית "שניים" היום (שבת) הם מסוג הזמרים שיש להם מה לספר - הראפר טדי נגוסה, בן העדה האתיופית, שר את השורות הבאות: "הם רוצים אותי כנוע עם אזיקים על הידיים", אך מצד שני הכי חשוב לו שמי ששומע את המוזיקה שלו יהנה. הזמר שי צברי ממלא היום אולמות בכל הארץ, אבל היה רגע לפני כמה שנים שהחליט לפרוש ממוזיקה.
"ההיפ-הופ הביא לי ביטחון": לטדי נגוסה הכי חשוב שהמאזינים שלו יהנו
לטדי נגוסה יש הרבה מה להגיד על אלימות משטרתית, סובלנות וגזענות, אבל לא פחות חשוב לו שמי ששומע את המוזיקה שלו יקום וירקוד. הוא גדל בלוד, אבל לפני כמה חודשים עבר לגור בפעם הראשונה לתל אביב."לוד הייתה שם תמיד ועיצבה אותי בהרבה דברים", מספר נגוסה. "כשיצאתי מהעיר פתאום שמתי לב שהמקום הזה, עם כל הדברים הקשים שחוויתי בעיר, לצד זה היו הרבה דברים טובים וטהורים".
נגוסה ממשיך: "הדברים הקשים זה ללכת בלי תחושת ביטחון ברחוב, שאלימות היא משהו ששגור בשפה, וכל הסיטואציה לצד זה, זה שמצאתי חברים שפשוט היוו לי משפחה יום-יום, ועלינו על מן שיטה למצוא ביטחון בעצמנו, לעשות ראפ, לכתוב ולבטא את עצמנו מול כל העולם הזה. זאת הניגודיות היפה שיש בלוד ואני שבוי בקסם של הדבר הזה".
את העיסוק שלו ביצירה הוא בכלל התחיל מציור. בייסודי הוא היה מאייר קומיקסים עם גיבורי על, משם הוא נשאב לאט לאט לעולם ההיפ-הופ: "בקומיקס יש לך סיפור וזה משהו שגם קיים לך בהיפ-הופ. נשאבתי אליו כי הרגשתי שאני מקבל כמויות של ביטחון שלא היו לי. היום קל לי לדבר ולהביע את עצמי אבל היו תקופות שהיה לי מאוד קשה לצאת מהקונכייה שלי".
"אמרתי לעצמי שאני לא אשיר יותר כנראה": שי צברי על ההצלחה למרות המשברים
קשה להשיג כרטיסים להופעות של שי צברי. שירים שלו כמו "מעליי דממה" ו-"לווי אותי", הפכו לחלק מפס הקול הפנימי של אנשים רבים. אבל כל זה לא בא בקלות בכלל לשי צברי. הדרך שלו הייתה רצופת משברים - והוא עדיין מחפש.
לקח זמן לקריירה שלו להמריא, ומחשבות הפרישה היו שם מאז ומתמיד: "בתחילת שנות ה-2,000 יצא אלבום של להקה שהשתתפתי בו ששילב היפהופ ומוזיקה מזרחית, וזה מאוד לא הצליח. הרגשתי שאני הולך על אדמה לא בטוחה, שהאדמה רועדת תחת רגליי והלכתי לעשות כל מיני דברים, עבדתי כטבח ובעריכה. באופן מוצהר אמרתי לעצמי שאני לא אשיר יותר כנראה".
"זה היה שקרי, כי לפני השינה, בכל ערב כמעט, אמרתי לעצמי - אתה לא עשית שום דבר היום כדי שיום אחד אתה תשיר", מספר היוצר. "עבדתי שנה עם מישהו על שירים שלו והוא החליף אותי בזמר אחר. העלבון הזה היה מורה ממש גדול, הבנתי שאני רוצה להיות זמר, ואז נפתחה אופציה להופיע עם ברי סחרוף כזמר ליווי ומשם כבר יותר התמסרתי לדבר הזה, יכולתי יותר להגיד שאני רוצה לעשות את זה".
