הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מוכר בישראל ובעולם כולו בזכות יצירתו הספרותית התיעודית "הזהו אדם", בו תיאר את חייו בתקופת השואה - את לכידתו בידי הפשיסטים האיטלקים, שליחתו לאושוויץ, הזוועות שחווה שם ואת שחרור המחנה. יצירות נוספות של לוי ראו אור בעברית, ובימים אלו עולה למדפים אוסף סיפורים חדש בחלקו של הסופר האיטלקי, תחת השם "לילית ואחרים". גואל פינטו אירח את מתרגם הקובץ מירון רפפורט לשיחה ב"גם כן תרבות" על תפקידו של פרימו לוי בשימור זכר השואה.
לוי ידוע כמי שעסק בשואה ברבות מיצירותיו, אבל לדברי רפפורט התיאורים שלו כמעט נקיים מזוועות, הוצאות להורג ותאי גזים. "דווקא היובש הזה גורם לך כמעט לעצירת נשימה", הוא אומר ומסביר כי "על ידי צורת הכתיבה הזו הוא מעביר לי את הרעיון כי השואה הייתה אירוע גדול כל כך שלא צריך להגדיל אותו בעזרת תיאורים מיותרים".
את ספרו הראשון - "הזהו אדם" כתב לוי מייד בסיום המלחמה והוא פורסם כבר ב-1947. נושא מרכזי בו עוסק הספר, ועוד רבות מיצירותיו, הוא הרוע האנושי. הוא ראה בו כמקור של זוועות השואה. ולדברי רפפורט "כל אות שפרימו לוי כתב על אושוויץ ובכלל, הם ההוכחה שאושוויץ היא לחלוטין חלק מהפלנטה שלנו ויש שאומרים שהיא העולם שלנו בעצם. אושוויץ היא חלק מהעולם, היא תוצאה של הפעולה של האדם בעולם".
פרימו לוי גם פיתח את השאלה של התחום האפור. בספר האחרון שכתב לפני מותו, "השקועים והניצולים", היחידים שאינם נגועים ברוע הם המתים. פרימו מתאר כי כל מי שנגע ברוע נדבק בו - וזה כולל גם אותו עצמו. הוא מתאר מצב בו שכן מבקש ממנו לכתוב לו מכתב כי אינו יודע קרוא וכתוב, ולוי מבקש ממנו בתמורה חצי מנת לחם. על כך הוא תוהה: "באיזה עולם אני חי שאני מבקש מאדם חצי מנת לחם על זה שאני אכתוב לו מכתב שהוא לא יודע לכתוב?".
למרות העיסוק הבולט והשיטתי בשואה, רפפורט מבקש להתייחס ליצירותיו של לוי כיצירות ספרותיות חשובות לא רק מבעד לפרספקטיבה של שימור זכר השואה. הוא מסביר ש"הוא סופר מוסרי בוודאי. אבל חוץ מזה הוא פשוט סופר ענק. הוא מביט על השואה ועל אושוויץ במבט שאני חושב שמעטים הביטו, ונותן לנו איזה לקח אנושי הרבה יותר גדול מאשר רדיפה, מוות והשמדה. אושוויץ היא המעבדה הכי גדולה של האנושיות בעיניו".
