לפני שנתיים, ממש לפני הקורונה, הייתי במוסקווה. נסיעת עבודה. ומה אני אגיד לכם? הכיכר האדומה באמת יפה מאוד בלילה. הרוסים באמת שוחרי תרבות. אנשי השגרירות הישראלית באמת מקסימים. אבל מרגע שהגעתי למוסקבה - רציתי הביתה. מועקת דיקטטורה העיבה על הביקור ההוא. איך מרגישים שאתה בדיקטטורה?
נתחיל בזה שלא תמיד אומרים לך את כל האמת. אחר כך אתה מזהה פחד בעיניים של בני השיח שלך. פחד עם קורטוב של חדשנות. וכל הזמן מלווה אותך תחושה עמומה שמישהו שומר את צעדיך. ויש גם עצות מנומסות-מאיימות כאלה, מה כן כדאי לך להגיד בהרצאה. מה ממש לא כדאי להגיד. אני חושב על הנסיעה הזו הרבה בשבועיים האחרונים, אל מול התמונות הקשות והעצובות שמגיעות מאוקראינה. נדמה שמעבר לעבודה שבמלחמה הזו ברור מי גוליית ומי דוד.
ומעבר להזדהות העמוקה עם הפליטים האוקראינים והסיפור שלהם, קורעי הלב, יש פה עוד עניין - זו מלחמה בין דיקטטורה אכזרית לדמוקרטיה שברירית ולמען עתיד האנושות כולה, יש לקוות שהדמוקרטיה תנצח, כי בעולם דיקטטורי - ואת זה הספיק לי שבוע במוסקווה כדי להבין - אנחנו ממש לא רוצים לחיות.
שבוע בשניים אשוחח עם שני אנשים שעבורם המלחמה באוקראינה הזו היא עניין אישי. חנה מיננקו - אחת הספורטאיות הישראליות הגדולות בכל הזמנים, סגנית אלופת העולם לשעבר בקפיצה משולשת ואוקראינית במקור. ואלכס בן ארי - דוברת שגרירות ישראל בקייב, שנמצאת בשבועות האלה בשטח, בגבול פולין, ויודעת בעצמה דבר או שניים של הגירה.
האזינו לריאיון עם מיננקו
