בימים האחרונים התפתח דיון ער ברשתות החברתיות סביב "הסטורי של אווה". עבור מי שלא מכיר - מדובר בפרויקט שאמור לדמות מצב שבו לילדה יהודייה בזמן השואה היה אינסטגרם, שדרכו היא מתעדת את חייה במהלך המלחמה. יוזמי הפרויקט יצרו חשבון אינסטגרם מפוברק, והחל מערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יעלו אליו סיפורים המבוססים על כתביה האמיתיים של אווה היימן, ילדה הונגרית בת 13 שנרצחה באושוויץ. כל זאת במטרה להנגיש את זכר השואה לבני הנוער, שלדעת יוצרי "הסטורי של אווה" כנראה מבלים את רוב זמנם באינסטגרם.
עוד לפני שעלה פרק אחד, הקמפיין לקידום הפרויקט הספיק לגרור שלל תגובות, ובעיקר ביקורות חריפות הטוענות לזילות הנצחת השואה, וזלזול באינטליגנציה של הדור הצעיר. כשנשאל על הביקורת, אמר מתי כוכבי שעומד מאחורי הפרויקט בריאיון לכאן רשת ב: "הילדים יקבלו את זה במקום שבו הם נמצאים, כמו שאני גדלתי על סיפורי השואה שאותם ראיתי בטלוויזיה".
צפייה בטריילר הקצרצר ל"סטורי של אווה", שפורסם לקראת עליית הפרקים עצמם, גילתה שבדבריו של כוכבי יש מן האמת. הסיפור של אווה היימן כפי שהוא מוצג בחשבון האינסטגרם המפוברק, כך לפחות על פי הטריילר, נראה פחות או יותר כמו סרט הוליוודי או סדרת טלוויזיה מושקעת על השואה – עם כמה התאמות למדיום החדש. בפחות מדקה נדחסו כמעט כל הסימנים המוכרים שמייצגים את השואה ואת מלחמת העולם השנייה בכל כך הרבה סרטים: חיילים נאצים צועדים ברחובות העיר, יהודים מגורשים מבתיהם ומועלים על משאיות שייקחו אותם אל המחנות, הטלאי הצהוב כמובן, דגלים עם צלבי קרס בכל פינה. נראה שאפילו מבחינת שפה נעשה שימוש בשיטה ההוליוודית המוכרת – הדמויות דוברות אנגלית, אך במבטא אירופאי גנרי.
הביקורת והדיון סביב אותם דימויים חזותיים, שנעשה בהם שימוש פעם אחר פעם בסרטים ובסדרות טלוויזיה כדי "להראות שואה", לא החל ב"סטורי של אווה" וכנראה גם לא יסתיים שם. קיים כמובן הבדל בין הפרויקט הזה לבין הסרטים שנהוג לכנותם "סרטי שואה". ייתכן מאוד שהמאפיינים של האינסטגרם יגרמו לאותם דימויים להיראות שטחיים בהרבה מאשר בסרט של שעתיים, וכנראה שאין מקום להשוות בין יוזמי הפרויקט לכמה מגדולי הבמאים בקולנוע. אבל צריך לומר - מתנגדים נחרצים, ואף שונאים, היו גם ל"רשימת שינדלר" ו"החיים יפים", וחלק מהטענות אז לא היו שונות בהרבה מהטענות במקרה הנוכחי, כשבבסיס הדיון נמצאת תמיד אותה שאלה: איך מראים שואה?
האזינו לריאיון עם מתי כוכבי בכאן רשת ב
שירה ברברית
"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", אמר הפילוסוף והסוציולוג הגרמני תיאודור אדורנו, ובין השאר כיוון בטענתו לחוסר היכולת של האמנות ליצור ייצוג ראוי של זוועות השואה. והאמנות השביעית, הלוא היא הקולנוע, היא זו שניסיונותיה השונים להציג את אירועי השואה על המסך הצליחו להשפיע יותר מכול אמנות אחרת על זיכרון אותם אירועים. סרטים כמו "הפסנתרן", "אזור אפור", "הבריחה מסוביבור", "הנער בפיג'מת הפסים" ועוד, עיצבו עבורנו את הדרך שבה אנו מדמיינים את השואה ואת איך שהיא נראתה.
את ההשראה החזותית שאבו הסרטים מהמאגר העצום של חומרי הארכיון המצולמים, שנותרו לאחר המלחמה. לצד היותה הנקודה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית, השואה היא גם אחד מהאירועים ההיסטוריים הכי מתועדים חזותית. במקרים רבים היו אלה הנאצים עצמם שתיעדו לצורכי תעמולה, או סתם כדי שתישאר להם "מזכרת". חיילי צבאות בעלות הברית אחראים לרבים מהצילומים האייקוניים - המתעדים את תוצאות מעשי מכונת ההשמדה נאצית - אותם צילמו כששחררו את המחנות. חלק קטן מאוד מהתמונות צולמו על ידי הקרבנות עצמם – היהודים.
הקולנוע חזר פעם אחר פעם אל אותן תמונות, קשות לצפייה ככל שיהיו, קיבע אותן בזיכרון הקולקטיבי והפך אותן לסמלים מובהקים של השואה ושל הנצחתה. אך חזרה אל הצילומים מצליחה להדהים בכל פעם מחדש, וליצור את אותה תחושת פרדוקס: כיצד אירוע כל כך בלתי נתפס נגלה לנגד עינינו בכזה פירוט? יתרה מכך, המחשבה שביכולתנו לדמיין בעזרת שחזור חזותי כלשהו תקופה בהיסטוריה, שהיא כה ייחודית בזוועותיה, נראית לעתים כבלתי מתקבלת על הדעת - בייחוד כשהייצוג הקולנועי המתיימר לספק את אותה חוויה של "להיות שם", עטוף בעלילה מלודרמטית ואלמנטים בידוריים.
"אם שפילברג היה חושב, הוא לא היה עושה את 'רשימת שינדלר'". קלוד לנצמן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
הבמאי היהודי-צרפתי קלוד לנצמן, שהלך לעולמו ביולי האחרון, היה הנציג הבולט והנחרץ ביותר של הגישה אשר מתנגדת לשימוש בצילומי ארכיון, ויצירת שחזור ריאליסטי על מנת לסחוף את הצופה בחוויה. לנצמן טען כי סרטים עלילתיים הופכים את השואה לדבר טריוויאלי ובנאלי (מזכיר למישהו את הביקורת על "הסטורי של אווה"?), מאחר שהמציאות קוראת תיגר על כל בדיה. ב-1985 הציג לנצמן לעולם את המניפסט של תפיסתו הקולנועית – הסרט "שואה". בפרויקט תיעודי של יותר מתשע שעות, לנצמן אינו מראה לצופים אף ילד שמקבץ נדבות ברחוב, אף הוצאה להורג, אף גופה שנערמת יחד עם עוד עשרות גופות אחרות, ובעצם אף זוועה אחרת שיכולה להופיע בחומרי הארכיון. בהתאם לתפיסתו, הבמאי הצרפתי נמנע לחלוטין מהצגת צילומים, וכמובן משחזור בדיוני שלהם, וסרטו מורכב אך ורק מראיונות עם עדים – ניצולים, עדי ראיה וגם כאלה שלקחו חלק במעשי הרצח.
לנצמן העביר מסר חד וברור ב"שואה", לפיו הדרך היחידה לחזור אל זוועות העבר היא בעזרת חוויותיהם האישיות של אלו שהיו שם. ואכן, הסרט נחשב עד היום לאחד מהסרטים החשובים בתולדות הקולנוע, זאת בזכות תחושת הזיכרון החיה שמועברת על ידי העדים המרואיינים, ובעזרת הדרך שבה הבמאי מראיין אותם. לנצמן הוכיח בסרטו עד כמה צפייה והקשבה פעילה לסיפורים, שדורשות לעתים יותר מאמץ מהצופה, יכולות להיות בעלות כוח גדול בהרבה מצריכת דימויים המתיימרים להמחיש את מה שקרה.
על אף מעמדו הקנוני של "שואה", סרטים שחוזרים אל חומרי הארכיון ומציגים שחזור בדיוני שלהם, לא רק שלא נעלמו מן העולם - מספרם רק גדל עם השנים. "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג מ-1993 - האנטיתזה ל"שואה" של לנצמן - הציב סטנדרטים חדשים בכל הנוגע לסרטים מסוג זה, כאשר שילב שחזורים של חומרי הארכיון המוכרים לכל צופה לצד דימויים סימבוליים שלוחצים על בלוטות הרגש. הביקורות על סרטו של שפילברג היו כמובן חריפות. "אין בסרט הזה מחשבה על מהי השואה, ועל מהו קולנוע. אם שפילברג היה חושב על זה, הוא לא היה עושה את הסרט", אמר לנצמן. אבל הביקורות לא שינו דבר. "רשימת שינדלר" הפך לתופעה והוביל לסרטים רבים שהגיעו בעקבותיו, ובכל יום זיכרון לשואה ממלאים את לוח השידורים של ערוצי הטלוויזיה השונים ומתווכים עבורנו את הזיכרון של אירועי העבר.
להשאיר את זיכרון השואה בחיים
לא רחוק היום שבו זיכרון מתווך של השואה הוא כל מה שיישאר לבני הדור השני, השלישי, הרביעי ואלה שיבואו אחריהם. העדויות החיות, שהועלו על נס בסרטו של לנצמן, הולכות ומתמעטות, ואנחנו נשארים עם התמונות, הספרים, המוזיאונים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה - ויחד עם כל אלו גם פרויקט כמו "הסטורי של אווה" צריך להיכלל. כולם אמצעים לתיווך הזיכרון. לעתים מדובר בתיווך מורכב, כראוי למורכבות ולחשיבות השואה, ולעתים זהו תיווך שטחי יותר, שמעביר תחושה של זילות ההנצחה. באף אחד מהמקרים, אל לנו להסיט מבט ולהתייחס בביטול.
ייתכן ש"הסטורי של אווה" יהיה תופעה חולפת (ואולי בכלל עוד מוקדם לכנות את הדבר הזה כ"תופעה"), וייתכן מאוד שיהפוך לכלי להנגשת השואה לבני הנוער, ויוביל לפרויקטים דומים שבמידה רבה יוכלו לעצב מחדש את הזיכרון. כך או כך, הדיון סביב הנושא הוא עוד חלק בדיון רחב יותר וארוך שנים על ייצוג השואה וחלקה בתהליך ההנצחה. טוב יהיה אם הדיון הזה יישאר ער וטעון בנוגע לכל מקרה שבו נעשה ניסיון לתווך עבורנו את זיכרון השואה, בין אם מדובר בסרט איכות או בפרויקט אינסטגרם. משום שבעידן הנוכחי, היחס שלנו לדימויים שמוצגים בפנינו והאופן שבו נתייחס לשאלה של איך מראים את השואה - הם אלו שיקבעו גם איך נזכור אותה.
