הסופר וחתן פרס ישראל דויד גרוסמן נאם הערב (שבת) בעצרת המחאה בקפלן. גרוסמן הקריא בנאומו קטע שכתב על המצב השורר במדינה מאז 7 באוקטובר ועל הימשכות המלחמה.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
"עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים - עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים", קרא גרוסמן בנאומו. "ויש למען מי להילחם, ויש על מה, כי מתנה כזאת, מהחיים, לא נקבל שוב לעולם, ולא תצמח לנו שוב מדינה מתוך המדנים. ויש למען מי להילחם, הכול כעת תלוי בכם, עכשיו הזמן לקום, לחיות, להיות לעם או לא להיות, להיות אדם או לא להיות - ויש למען מי, ויש למען מה, והכול תלוי על בלימה".
בריאיון שהעניק גרוסמן בחודש שעבר למגישה כריסטיאן אמנפור ברשת CNN, אמר גרוסמן כי הגורמים הלאומנים-דתיים שבממשלה "הם הסכנה הגדולה לעתידה של ישראל, כך גם המתנחלים בשטחים הכבושים". לדבריו, "החטא הגדול של נתניהו הוא האופן בו הכשיר את בן גביר וסמוטריץ', הכניס אותם לממשלה ומינה אותם לשרים. אף אדם שפוי לא היה עושה את זה". גרוסמן הוסיף אף כי ראש הממשלה "מוכן לבצע כל מהלך מלוכלך בספר כדי להציל את עצמו מהכלא".
דבריו המלאים של גרוסמן
"פתאום טסה זְעָקָה,
מִשום-מקום, בצליפה
חדה וחריפה,
הֵעירה אותנו מִשינה טרופה –
זעמה -
'תגידו, אתם השתגעתם או מה?'
על כל זה לוותר?
ככה, כבר, להתייאש
בלי להילחם ממש?'
'עזבי', אמרנו,
'תני להיאסף אל תוכנו,
'לְבַכּוֹת את מתינו,
'לחכות שייגמר כבר
הדבר הזה, שאין מילים לתארו,
כאילמים אנחנו מול כובד צערו,
מול הזוועה של חטופינו -
אז תני להיות, רק להיות,
בלי להבין בלי לחשוב
עד שתפסיק לכאוב
הארץ הנִבְזזת, הנִרְמֶסֶת
הארץ הנֶאֱנֶסֶת
לרגע רעדו אורות, לרגע יִלְּלוּ מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
ובאמצע הלילה קמנו לברוח,
אשתי, ואני והילד,
והזעקה על כתפִי מוטלת,
והתקווה על כתפִי האחרת,
מונשמת ומורדמת –
'כי כמה אפשר ככה', אמרה אשתי בשקט,
שהילד לא ישמע,
שלא תכה בו האימה,
'היינו הכי הייטק שבעולם, וסטארט-אפ נֵיישן היינו,
וכעת מסתבר שהיה בנו מום,
שבעצם היינו רק
להקת החימום-
של ההוא בכיכר שצעק, 'סרק! סרק!'
'תראה', לחשה אשתי,
'הנה ככה זה קורה,
'ככה זה נראה כשזה ממש קורה' -
ראינו –
ראינו שיירות ארוכות, דוממות,
זורמות מן ההרים אל העמקים,
ונבלעות באוניות, שנבלעות בימים,
'כאילו ביום אחד של זוועה נעשתה הארץ הזאת
תובענית מדי, מעל לאמצעים שלנו', אמרה אשתי בתימהון.
'לא לא,' לגלג בחור חולף על קורקינט,
עם אקדח באַבְנֵט,
'לא, לא, אלא שביום אחד של אימה דעכה בכם, אולי אבדה לכם, אולי מעולם לא הייתה לכם,
התשוקה לְאֶרֶץ משלכם' -
'וזה לא שאנחנו בורחים'
אמרתי לאשתי,
'אנחנו רק משנים מצב-צבירה,
רק עושים רי-לוקיישן, פנימה - -'
פתאום דיבר הילד: 'יאללה, קומו, הורים, מהאֵפֶר -
הפחד והייאוש עושים לכם בצפר -
כך דיבר בְּנֵנוּ, ומול עינינו הלך והתעצם,
הציג תמונות שלו מאלבום שלא היכרנו, של ילדות מדממת, ילדות מלחמה, עריסה הרוסה,
פה ושם גם תמונות של-
ילדות עצימה...
'כי אם לא נָקום מהאֵפֶר כעת', אמר הבן,
'לא נקום כבר, לעולם" -
'או שנקום כל כך שונים –'
אמרה אשתי, 'כל כך זרים ונוראים,
'כל כך קשים ומָרים,
'ושונאים –
-' עד שלא נהיה שוב לעולם
הדור הלא נכון".
'עכשיו זה רגע אחרון',
נהם הבן, 'וגם אם זה נשמע כמו קלישאה,
כלומר 'כלי לשעה',
הרי ממש כעת הכללים נכתבים:
'אנשים שנעזבו- עוזבים.
'אנשים שננטשו- נוטשים. דבר אלי, אבי,
תנשים,
'אני הולך ומזדקן, אבי, אני על הקרשים,
'עייפה נפשי לסבבים, עייפה.
'תן לי תקווה, תן לי סיבה -
'אתה שותק, אבי, אוֹמַר זאת במקומך:
עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים -
'עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים,
'ויש למען מי להילחם, ויש על מה,
'כי מתנה כזאת, מהחיים,
'לא נקבל שוב לעולם,
'ולא תצמח לנו שוב מדינה
מתוך המְדָנים.
'ויש למען מי להילחם,
'הכול כעת תלוי בכם,
'עכשיו הזמן לקום, לחיות,
להיות לעם או לא להיות,
להיות אדם או לא להיות -
ויש למען מי, ויש למען מה,
והכול תלוי
על בלימה".
