"קח אותי אל הירח" היא קומדיה רומנטית שמציעה מבט מרענן ומשעשע על המסע אל הירח בארצות הברית של שנות ה-60. הסרט מספק בידור קליל ומהנה, אך לא נטול מהמורות - ומציע זווית מעניינת על אחת מתיאוריות הקונספירציה המוכרות ביותר.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
השנה היא 1969, מרוץ החלל בין ארצות הברית ורוסיה נמצא בשיאו, ונאס"א נלחמת לקבל מימון להשלמת משימת הדגל שלה - להיות הראשונה להנחית אדם על הירח.
מי שנרתמת לעזור היא קלי (סקרלט ג'והנסון; "סיפור נישואים", "ג'וג'ו ראביט"), אשת שיווק חריפה שלא בוחלת באמצעים ושקרים. תפקידה הוא "למכור את הירח" לציבור האמריקני, ובכך להעלות את המודעות למשימות החלל - ואיתה את הדולרים שיושקעו בפרויקט השאפתני.
מנגד נמצא קול (צ'אנינג טייטום; "מג'יק מייק", "וושינגטון על הכוונת"), מנהל חדר השיגור במרכז החלל של נאס"א שמאמין כי אמת ויושרה הן הדרך הנכונה לביצוע המשימה. תפקידו הוא לכעוס על ההתמסחרות של סוכנות החלל ועל השיטות בהן קלי משתמשת כדי לקבל פרסום.
ההתנגשות בין הדמויות המנוגדות של קלי וקול, והיכולות הקומיות של ג'והנסון וטייטום, מייצרים לא מעט רגעים מצחיקים. באופן כללי, ההומור בסרט עובד לא רע. הוא לא מאולץ, מגיע בתזמון טוב ולא נגרר להיות מעיק או נופל אל מחוזות הקרינג'.
בכל מה שקשור לרומנטיקה, "קח אותי לירח" לא לוקח את הצופה אל הכוכבים. סיפור האהבה לא סוחף ומרגש - גם לא בסטנדרטים של קומדיה רומנטית. במקום להיות מרכז הכבידה של הסרט, הוא בעיקר חג סביב העלילה ומדי פעם מבליחה עוד התקדמות במערכת היחסים של הזוג.
הבמאי גרג ברלאנטי ("באהבה, סיימון") קצת סיבך את העניינים והכניס יותר מדי דרמה לקומדיה הרומנטית שלו. כתוצאה מכך, יש חלקים מיותרים בסרט שגורעים מההנאה והופכים אותו לארוך יותר ממה שהוא צריך להיות.
כנראה ש"קח אותי אל הירח" היה עובד פחות טוב ללא תצוגת משחק מעולה של ג'והנסון. המועמדת לפרס האוסקר (פעמיים) לוקחת את הסרט על הכתפיים שלה, משדרגת אותו בשתי רמות - ועושה את ההבדל בין התרסקות בהמראה לנחיתה מוצלחת.
