"טור פרידה" של הבמאי רוני ניניו ("היו לילות", "כבודו"), הוא סרט ישראלי המצולם בשחור-לבן, שנעשה תוך כדי אחת התקופות הסוערות ביותר שידעה החברה הישראלית. הסרט מביא בהצלחה סיפור ישראלי, אנושי ופשוט, השחקנים עושים עבודה נפלאה ומלאת הזדהות - והתוצאה היא חווית צפייה מרגשת.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
"טור פרידה" מתרחש בזמן הקורונה בין סגר ראשון לשני ובצל הפאניקה הציבורית מהמגיפה וההפגנות שהתקיימו נגד ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום. הסרט מספר על יום בחייו של העיתונאי כרמי (דרור קרן; "אביבה אהובתי", "יום האם"), שמגיעים לנקודת רתיחה בפן האישי והמקצועי.
כרמי עוזב את הבית לאחר ריב עם אשתו דפני (אילנית בן יעקב; "כבודו", "כפולה"), אין לו אפשרות לראות את בנו האוטיסט - שנמצא בסגר בהוסטל בו הוא מתגורר כי נחשף לחולה קורונה; והבת שלו אלמה (כרמל בין; "המפקדת", "משחקים בחצר האחורית"), מחליטה ללכת להפגנות הטעונות בבלפור.
כרמי, שלא חוסך ביקורת בטורי הדעה שלו נגד הממשלה והעומד בראשה, מוצא את עצמו במרכז קמפיין ימני שנקרא "עיתונאים בוגדים" - ומתחיל לקבל איומים על חייו. הסרט נע בתווך בין חובתו של כרמי כאיש משפחה וחובתו המקצועית, כפי שהוא רואה אותה, כעיתונאי ואזרח במדינה - כאשר שני קווי העלילה נשזרים זה בזה.
"טור פרידה" היא דרמה איטית שמתפתחת בקצב טוב. את הסרט מלווה לאורכו מתח שנבנה ככל שהסכנה בעקבות קמפיין "הבוגדים" מגיעה קרוב יותר ויותר לכרמי ומשפחתו. מעבר לעובדה שאין רגעים מיותרים או משעממים, כשרגעי השיא מגיעים - הם משאירים את החותם שהם שואפים לייצר אצל הצופה.
דרור קרן (שכתב את התסריט עם ניניו) נותן תצוגת משחק מעולה. דרך דיאלוגים ומונולוגים כתובים היטב, הוא מצליח להביא הרבה רגש ומעביר בצורה משכנעת את הדאגה שלו לילדיו ולמדינה. יש כימיה מאוד טובה בינו ובין בן יעקב ובין, שנותנות גם הן הופעה טובה מאוד ומשלימות דינמיקה משפחתית שיודעת לרגש וגם לתת את האמת הכואבת בפנים כשצריך.
סוד ההצלחה של "טור פרידה" היא הפשטות שעובדת נפלא ונותנת הרבה מקום לדמויות טובות ואנושיות. זה מוביל לאמינות ונגישות, ויוצר את הביטוי הכי חשוב שאפשר לקבל מדמויות - הזדהות. אפשר להסכים ואפשר שלא להסכים עם הדעות המוצגות בסרט (וכן, הן מוצגות בעיקר מצד אחד של המפה הפוליטית) - אבל אי אפשר להתעלם מהשאלות והדאגה שעולות מהן.
