בספונטניות נדירה הגעתי אמש (חמישי) להופעה של חנן בן-ארי בקיסריה. המילה הופעה קטנה מידיי על האירוע, על החוויה. מדובר במסע חוצה מגזרים שמספר את הסיפור שלנו בשנה האחרונה, אליו נוסף גם המסע הפרטי של חנן.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
לא זכור לי אומן שבחצי השעה לפני שהמופע מתחיל, מטייל בין הקהל, מצטלם, מחבק ולוחץ ידיים. אין מחיצות. כך זה מרגיש גם כשהוא על הבמה. הוא פותח את ההופעה ואומר "זאת לא הופעה רגילה, אין לנו את הפריבילגיה לעשות סתם הופעה. אנחנו כאן, צריכים לשמוח באמת שכל העולם יידע שאף אחד לא יכול לעצור אותנו". אף אחד גם לא יכול לעצור את חנן שלקח על עצמו משימה לשמח ועושה את זה מכל הלב והנשמה. עד סוף הערב כולם מבינים שזאת לא הייתה הופעה רגילה.
חנן משתף אותנו במה שעבר בשנה הזאת ובעצם מספר את סיפורה של המדינה.חבולה, כואבת, מדממת אבל מלאה בתקווה. איך הוא והאנשים שאיתו על הבמה הופיעו בפני מפונים מהצפון ומהדרום, אנשי הקיבוצים שניצלו מהטבח בעוטף, חיילים, הלוויות וכמובן פצועים. "הכי קשה היה להיות עם הפצועים ואיכשהו זה הפך למקום שאנחנו חוזרים אליו, גיבורי ישראל אחד אחד", אמר.
ואז זה מגיע. אחרי הסיפורים על הפצועים הוא שר את "אמן על הילדים שלי" והקהל בוכה. הוא מוסיף: "לילדים של המילואימניקים והמילואמניקיות - אמן, לילדים שלנו שלא ישמעו אזעקה - אמן". לא יודעת מה בדיוק קרה שם, אבל כמה דקות אחרי הבכי הזה, כולם קפצו כמו משוגעים ושרו "החיים שלנו תותים". רק בישראל.
וזה לא רק חנניה, על הבמה להקה עם אנרגיות שאי אפשר להסביר, יעקב אסרף על הגיטרה נותן הופעה כאילו "גאנז אנד רוזס" כאן. תבינו, מדובר באיש דתי עם פאות שמשתולל על הבמה ואיתו האחרים. כשהוא וחנן מסתכלים אחד על השני, רואים אהבה וחברות עמוקה. הכול מדבק, השמחה, הטירוף, האהבה והבכי. היו רגעים שחנן נראה בטראנס מטורף שפחדתי שהוא יעוף מהבמה ויתרסק. מצד שני עם האנרגיה הבאמת חריגה שהייתה שם, יש מצב שאם הוא היה מחליט לעוף מעל הקהל זה עוד היה עלול לעבוד. מה היה שם?
את הסיפור הפרטי של חנן הוא שומר לעצמו. שירים מקבלים משמעויות חדשות ויש חשק גדול לחבק אותו ולהגיד "יהיה בסדר". השנה המטלטלת נכנסה לו הביתה. זה שקנינו כרטיס, לא אומר שהוא צריך להכניס אותנו לשם.
