עם העתק-הדבק כמעט מדויק של הסרט הראשון, הבמאי פארקר פין ניסה לשחזר ב"סמייל 2" את מה שעבד לו נפלא בעבר. אך כמו הרבה סרטי המשך לא מתוכננים - שמגיעים לאחר הצלחה בלתי צפויה של סרט מקור - ומתוך כוונה לספק חוויה חדשה ושונה, פין הלך צעד אחד רחוק מדי אל ממדי האימה והטירוף של העולם שיצר.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
לאחר שהרוויח כ-300 מיליון דולר וקיבל ביקורות טובות, המשך לסרט האימה "סמייל" (2022) לא היה שאלה של "אם" אלא של "מתי". אחרי פחות משנתיים, הישות הרצחנית עם קללת החיוך - שניזונה ממוחות של אנשים ועוברת ביניהם באמצעות ביצוע התאבדות מול מישהו אחר - חזרה לקולנוע.
הסרט נפתח שישה ימים לאחר אירועי הסרט הקודם, ועוקב אחרי סקיי ריילי (נעמי סקוט; "אלאדין" [2019], "המלאכיות של צ'ארלי" [2019]), זמרת פופ מפורסמת שעומדת לצאת לסיבוב הופעות. כמיטב הקלישאה, סקיי בעלת עבר של שימוש בסמים ובנוסף, היא חוותה טראומה שנוצרה לאחר שעברה תאונת דרכים בה נהרג בן זוגה. בקיצור, סקיי מהווה קרקע פורייה לקללה, שגורמת להזיות ואי יכולת להפריד בין דמיון ומציאות.
כמו בסרט הראשון, סמייל 2 עושה שימוש חוזר ב"דמות נשית לא אמינה", שמנסה לשכנע את הסביבה שלה שהיא לא משוגעת. זהו כלי נפוץ יחסית בז'אנר האימה ("מז"ל טוב", "בלתי נראה", "אוקולוס"). ייתכן שזה משום שנשים יכולות להיתפס כפגיעות ורגשיות יותר (גם אם לא בצדק) - ועל כן ההתמודדות שלהן עם הסיטואציה יכולה להוביל לנרטיב של העצמה ותייצר יותר אמפתיה אצל הצופה.
עוד בנושא
בסרט הראשון, הדמות הראשית לומדת יחד עם הצופה על הקללה - היא חוקרת מה קורה לה ומנסה לעצור את זה. למעשה נוצר סוג של דו-קרב בינה ובין הישות שמנסה להשתלט עליה, שיוצר מתח ועניין. ב"סמייל 2", אין הרחבה או מידע חדש על הישות, והשלב בו סקיי מתחילה להילחם בקללה מגיע בשלב מאוד מאוחר.
הדרך בה בחר הבמאי אמנם מסתדרת עם מהות הסרט - של אובדן שליטה על החיים בגלל הקללה, אבל היא הופכת את סקיי לדמות לא מעניינת. הכול מרגיש אבוד כבר מההתחלה והצופים בעיקר מחכים שהתוצאה תגיע - וחבל, כי נעמי סקוט נותנת הצגת משחק טובה ואמינה.
ל"סמייל 2" יש שתי בעיות מינון חמורות: הראשונה נוגעת לכמות רגעי האימה. הבמאי מצפה שהצופים גם יקבלו התקף לב בכל דקה או שתיים וגם יעקבו אחרי מה שקורה בעלילה.
בעוד הסרט הראשון בסדרה ידע לבנות מתח ולתזמן רגעים מפחידים באופן מחושב יותר, ההמשך מרגיש כמו מכונת ירייה של הקפצות. פחד, שפונה לראש, הוא רגש אפקטיבי יותר שנמשך לאורך זמן. הקפצה/הבהלה פונה ללב (ולא בקטע טוב) והיא תגובה רגעית וחולפת. כך שבמקום לשחק עם המוח של הצופים ולגרום להם לחוות פחד אמיתי ומתמשך, הסרט מסתמך יותר מדי על רגעי בהלה קצרים.
בנוסף, "סמייל 2" סובל מבעיה חמורה של טשטוש הגבולות בין מציאות להזיות, מה שפוגע באופן משמעותי בקוהרנטיות של העלילה. מכיוון שאין שום הבחנה בין מה מתרחש באמת ומה מתרחש בראש של סקיי, לא ברור אם הדברים שקורים הם תוצאה הגיונית של מה שקדם להם. מה שמחמיר את הבעיה עוד יותר, הוא שלא לכל התשובות ניתן מענה.
בסופו של דבר, מי שאוהב להיבהל ופחות מעניין אותו כל מה שמסביב - ייהנה, אפילו מאוד. מנגד, צופים עם בטן רגישה או בעלי ציפיות גבוהות יותר גם מסרט אימה - ירגישו שהם ראו יצירה לא מספקת, אותה הם ישכחו ברגע שיצליחו להסדיר את הדופק.
