השחקן והזמר ג'ימבו ג'יי, הלוא הוא עומר הברון, יצא לסדרת מופעים שנקראת "במקום בו אני גר". מדובר במופע אינטימי ואקוסטי שמתקיים בברים ברחבי הארץ, חלק מהכנסותיו יעברו לנפגעי טראומה לאומית.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
"המופע הזה נולד מתוך מפגש שלי עם עמותת נט"ל אחרי 7 באוקטובר", אמר אמש (ראשון) הברון בריאיון בתוכנית "תרבותניקים" בכאן רשת ב. "אנחנו היינו כבר חברים טובים לפני כי הם עזרו לשלושה חברים שלי ששירתו איתי. הם ממש הצילו להם את החיים כתוצאה מפוסט טראומה שהייתה להם. מלחמת לבנון השנייה השאירה חותם די גדול עליהם. זה לא משהו שהיה מדובר בשנים האלה בכלל, עם הגיל גילינו שהם קיבלו מהם המון עזרה".
האזינו לריאיון המלא עם ג'ימבו ג'יי בכאן רשת ב
"אחרי 7 באוקטובר בנט"ל חיפשו מישהו שיהיה יכול לספר על השנה שעוברת עליו", הוא סיפר. "לנגן את זה אקוסטי בלי לייצר טריגרים, שמסתבר שהופעות מוזיקה מייצרות היום על חיילים שחוזרים מהקרב, על מילואמניקים או אנשים שגרים על קו העימות. זה מופע שאני משתף בו את מה שעבר עליי במהלך השנה כשפוניתי מקיבוץ אור הנר ונותן את הפתח לשתף ולהיות ביחד וגם לשמוח".
"יש בהופעה כמה סיפורים על השנה האחרונה בחיים שלי שיש בהם נקודות כואבות", המשיך הברון. "אבל אני חושב שהמופע הזה בסך הכול מעלה חיוך ומרפא והוא אופטימי ונותן כתובת לאנשים להכיר את נט"ל ואת האפשרות לדבר איתם".
"הדבר הזה שנקרא פוסט-טראומה נהיה כל כך רחב", הוא הוסיף. "זה יכול להיות מסרטון שקפץ עליך בטלפון, מזה שאבא שלך כבר חצי שנה במילואים. טווח הטלפונים שהם מקבלים, האינפלציה היא כמובן עצומה ומאוד רחבה. צריך להגיד שזה הרבה פעמים נגמר בשיחה של 50 דקות שגורמת לבן אדם להרגיש יותר טוב".
"בגלל שההופעה מתקיימת בברים, אז היא לגילאי 18 פלוס", הברון אמר עוד. "זה קהל שאני יכול לדבר איתו לפעמים ביותר כנות. אני יכול לדעת שהם יכולים להכיל יותר בקלות את המציאות שאני מדבר עליה. יש חרדת קודש כשמדברים מול ילדים או אפילו אנשים בחטיבת הביניים על המורכבות של השנה הזאת. לפעמים אני מרגיש שזה קהל שבא לטפל בי ולהכיל אותי, לשמוע את הסיפור שלי בתור מישהו שכאילו מזוהה עם העוטף, אבל בעצם יוצא בתחושה שהוא זה שצריך לפרוק את מה שיש לו על הלב".
"אנחנו התפנינו מאור הנר בשעה 16:00 ב-7 באוקטובר אחרי בוקר של המון טילים ולהיות בממ"ד", הוא שיתף. "באיזה שהוא שלב שמענו תת-מקלע והחלטנו שאנחנו יוצאים לדרך בלי לגמרי להבין ממה אנחנו יוצאים. היה לנו את המזל לנסוע בבטחה יחסית, לא ראינו את כל הזוועות שיכולנו להיתקל בהן בכביש. הגענו לאחותי בהרצליה, גרנו שם חודש וחצי. אחר כך מצאנו לעצמנו דירה בתל אביב וגן לילדה בתל אביב. בעצם התפנינו עם ילדה בת שנתיים וילדה בת שלושה שבועות. כשחזרנו הביתה זה היה אחרי שבעה חודשים, במאי".
בחודש דצמבר בשנה שעברה הוציא הברון את האלבום "אה וואו", שנכתב לפני 7 באוקטובר אבל התאים בצורה די מצמררת לימים שאחרי המלחמה. "'אה וואו' נכתב בעוטף ועליי כאבא בעוטף", הוא סיפר. "עברתי לגור בעוטף כי התאהבתי באזור הזה וזה גם מעלה שאלות לגבי אם זה המקום שאתה רוצה לגדל בו ילדים. ההסתכלות והבחינה נשארה אותה בחינה. המציאות התנרמלה למקום לא טוב מבחינתי. אנחנו גרים פה מתוך אהבה גדולה אבל גם מתוך בחינה של מה זה עושה למשפחה ומה זה עושה לנו".
במקביל להתרחשויות, הסרט הישראלי "העיר הזאת" בכיכובו, זכה בארבעה פרסי אופיר ובפרסים נוספים בפסטיבלים ברחבי העולם. "זה מאוד מאוד מרגש", הברון שיתף. "זה סרט שנעשה בכלים מאוד מינוריים. זה הסרט הראשון של עמית אולמן. מבחינתי זה ממש סיפור סינדרלה שמדהים להיות חלק ממנו וכיף לראות את היחידה הזאת שכתבנו ב-2012 מצליחה לגדול".
אז על מה עובד הברון בימים אלה? "אני לא כתבתי מילה עד לפני כמה שבועות, גם כי לגדל שתי ילדות כשאתה מפונה ולחפש את עצמך בתוך כל הדבר הזה זה מורכב וגם כי אני חושב שבאופן טבעי אחרי שיוצא אלבום יש תקופה שלא באה השראה חדשה. בימים אלה אני מתחיל גם לכתוב טקסטים של עצמי, אבל לאט לאט".
קשה שלא לתהות - איך זה מרגיש לשיר היום את "סתלבט בקיבוץ"? "אני הולך למקום של האופטימיות, להאמין שהשיר הזה זה שיר שאנחנו שרים מתוך אמונה שזה מה שיהיה, שלשם אנחנו הולכים. זאת התקווה שאחרי שתגמר המלחמה, אז הקיבוץ שוב יהפוך להיות מקום שילדים מזהים אותו עם אושר ועם רוגע. אני באמת מאמין שהמילה 'סתלבט' תחזור להיות מה שהיא".
