בגיל 30 קיבלה אלה ארמוני מזוודה עם קלטות משנות ה-90 שנשמרו בסוד בידי אמה, הזמרת דפנה ארמוני, וחושפות את זהות אביה. אלה יצרה מזה סרט "ספק ילדה ספק אישה: אלה ודפנה ארמוני", שיעלה מחר בפסטיבל "דוקאביב". "הסרט הזה הוא מסע", אלה סיפרה הערב (רביעי) בריאיון בתוכנית "תרבותניקים" בכאן רשת ב. "הסרט מנסה להסביר למה זה סוד ומה המחיר של סוד ואיך דמות אחת שנעלמת משפיעה על כל כך הרבה אנשים, כשבסרט הזה הם אימא שלי ואני".
האזינו לריאיון המלא עם אלה ארמוני בכאן רשת ב
"אימא לא הסתירה את האמת. היא הייתה מוסתרת ונשארה בצללים", שיתפה ארמוני. "יש לה את הסיפור שהיא מספרת, ואני זה סיפור אחר לגמרי. זה תהליך לא מודע, מצד אחד יש תמונה ומצד שני המוח מספר סיפור אחר. כי אם יש בן אדם שהוא האבא והוא איננו, זה לא דבר שילד יכול להבין. ובעצם בסרט יש את המזוודה שחושפת את הוודאות שלא הייתה לי. כל אחת מאיתנו, אימא ואני, שרדה דרך האמת שהיא בחרה לאחוז בה".
"אני לא זוכרת מתי הבנתי שזה יהיה סרט", אלה סיפרה. "כשסבתא שלי הלכה לעולמה לפני ארבע שנים, אימא אמרה לי שלא יקרה לי מה שקרה לה עם אימא שלה, שהן לא הספיקו לדבר על כל מה שיש להן לדבר. זאת הייתה נקודת היציאה שלי עם המצלמה. אבל לקח זמן עד שהבנתי שזה יהיה סרט וגם ממש לא חשבתי שאימא תזרום על זה. זה התחיל באמת ממקום של להראות לה איך אני רואה אותה, כי לא הצלחתי לדבר. לאט-לאט הבנתי שהסיפור והיחסים יכולים באמת להיות משהו שייגע באנשים ולשבור את ברית השתיקה שיש בהרבה משפחות".
מי שיחפשו את אבא של ארמוני בסרט לא ימצאו אותו, אלא יותר את אימא שלה. "אני מחפשת את אבא ומוצאת את אימא, זה מה שזה. בכלל, הסרט מדבר המון על העניין הזה של הסוד, למה זה בעצם סוד והתסכול שלי להיות שותפה לסוד שלא בחרתי בו. זה תהליך נורא עדין ובאמת היה לי חשוב מאוד לשמור על אימא שלי ועל אח שלי ולא להאיץ. לכבד את זה שקורה פה משהו גדול ורגיש".
בסרט חוזרת האמירה שבחיים אלה הייתה קצת האימא במערכת היחסים עם דפנה ארמוני, ולא ההיפך. "מבחינתי אני לא מכירה כל-כך משהו אחר, אז אני לא יודעת איך זה לגדול אחרת. אבל אימא שלי היא כמו מן ילדה נצחית כזאת, והיום אני יכולה להגיד שילדה לא יכולה לכעוס על ילדה. כלומר, יש בזה את היופי ויש בזה גם את המורכבות. אני כל כך אוהבת אימא שלי, באמת".
בריאיון חוזרת ארמוני אל הרגע המכונן בו פתחה את המזוודה לראשונה. "הרגשתי פתאום שייכת, כלומר שייכת למשהו אמיתי - יש לי אימא ויש לי גם אבא. לראות תמונה שלו, זה מאוד ריגש אותי. גם כי אנחנו דומים וגם כי גיליתי במהלך הסרט שהגעתי לעולם מתוך אהבה. זה משנה לך את סיפור החיים".
"היו חודשים קשים שפתאום היו לי הבזקי זיכרון", היא שיתפה. "לא היה לי את זה לפני, זה היה נורא מודחק אצלי. פתאום התעורר לו כאב שלא הבנתי כמה הוא גדול. במובן מסוים יכול להיות שמראש אם לא היה פה אבא - הכול היה יותר פשוט. פתאום כשאני מגלה שהיה אבא שאהב ונטש, כשהייתי בת שלוש, כנראה שילד זוכר. זה הסביר לי המון דברים על עצמי. אבל לפי המתמטיקה שלי של החיים - כשנורא כואב אז אחרי זה יש שחרור ומשהו מעולה מגיע".
ארמוני שואפת להיות בקשר עם אביה. "אבל זה נורא טרי", היא מסבירה. "בדרך כלל כשעושים סרט נוצרת פרספקטיבה, נוצר איזה מרחק. אבל זה סרט שיצא לדרך איתי ועם אימא והמזוודה הזאת הגיעה רק אחרי חודשיים-שלושה חודשים של עריכה. אז אני עוד קצת המומה. אני רוצה להיות איתו בקשר או להכיר, ואני חושבת שמגיע לי ומגיע לו ושהחיים קצרים. אבל נראה מה יהיה".
ארמוני, שחקנית בוגרת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, החלה את דרכה מול המצלמה בגיל צעיר. המעבר אל מאחורי המצלמה הוא חלק מתהליך. "יש לי מה להגיד לעולם. זה יכול להיות בקרמיקה, זה יכול להיות כבימאית וזה יכול להיות כשחקנית כל עוד זה מתאים לדעות שלי, אז אני לא יודעת כלום".
ומה דפנה אמרה על הסרט? "זה היה תהליך, זה לקח זמן. בהתחלה הראיתי לה 'קאט' והיא אמרה לי 'בואי נתחיל טיפול זוגי'. התחלנו לדבר בטיפול ולאט-לאט אמרתי לה כמה כוח היא יכולה לתת, כי הסרט הזה חושף חומרים הכי-הכי אישיים שלה בעולם ועוד יותר יאהבו אותה. גם כשהיא אמרה לי 'בואי נלך על זה', אז כל כמה זמן אמרתי לה 'אימא, אני רוצה לדעת שאת לא מרגישה מנוצלת, שאת לא עושה את זה בשבילי או בשביל הקריירה שלי'. הייתי בעודף רגישות לפעמים על חשבון הסרט".
"זה היה תהליך שבסופו היא אמרה לי לפני כמה חודשים 'יש לי רעיון לסדרה, אולי תביימי את זה', על משהו שבכלל לא קשור אלינו", אמרה אלה. "פתאום הרגשתי שהיא מעריכה אותי כיוצרת וזה מאוד-מאוד ריגש אותי. יש בסרט חומרים מאוד אישיים שכנראה רק בגלל שבאתי עם מצלמה קטנה ואני גם הבת שלה, אז זאת בעצם אמת טהורה כמו שהיא. עכשיו היא במקום שהיא מתרגשת מהסרט יותר ממני - וזה ההישג הגדול".
