במסגרת פרויקט "זיכרון בסלון" שקיים המוסד במטה הארגון, נחשפו עדויותיהם של שורדי שואה ששירתו במוסד מבלי שחבריהם הכירו את סיפור חייהם. חיים תייר וסילביה שיתפו בסיפור חייהם ומה עבר עליהם בזמן המלחמה.
סילביה, מפקדת מבצעית בכירה לשעבר, שיתפה: "נולדתי בביאליסטוק בשנת 1940 למשפחת ויסוצקי. עם כניסת הרוסים לביאליסטוק אמי ברחה איתי לוורשה וחיינו שם בגטו. כשהייתי בת שנתיים, אמי, שהבינה כי אין סיכוי שנשרוד את הזוועות, רצתה להציל אותי לפחות ותאמה עם בחור פולני שהכירה שימתין מן העבר השני של החומה בגטו. היא עטפה אותי בסמרטוטים והשליכה אותי מעבר לחומה. אותו פולני מסר אותי להוריו.
עדותה של סילביה
"בגיל צעיר מאוד ברחתי מהמשפחה הפולנית ששלחה אותי לקבץ נדבות ברחוב. היה לי רע שם, ברחתי, רצתי כמו מטורפת. הגעתי לבית יתומים בקרקוב, ובהמשך אומצתי על ידי זוג מבוגר שגידלו אותי כנוצרייה. הוריי נספו בשואה. לאחר המלחמה דודתי ששרדה את המלחמה, מצאה אותי ועלינו יחד לארץ בשנת 1950", סיפרה.
בהמשך נקלטה סילביה לשורות ארגון הביון הישראלי: "אף אחד במוסד לא ידע שאני ניצולת שואה. לא רציתי הנחות. רציתי להיות כמו כולם. אהבתי את המדינה. הפעילות המבצעית במוסד היא הגשמת חלום ותחושת חוזק וחוסן אמיתי".
חיים ויקטור תייר נולד בשנת 1935, בטריפולי שבלוב. "ביוני 1940 איטליה הפשיסטית ששלטה בלוב הכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת, מה שגרם להפצצות מאסיביות על העיר טריפולי, שהביאו לבריחה המשפחה לעיר זאוויה שם נפטרה אחותי הצעירה ממלחת הטיפוס", סיפר. "בהמשך גורשה המשפחה יחד עם עוד 1,500 יהודים מכל רחבי לוב, בעלי נתינות זרה למחנה הסגר בטוניסיה כשמיתוכם כ-660 נשלחו למחנה ברגן-בלזן בגרמניה".
עדותו של חיים ויקטור תייר
"בטוניסיה, שהייתה בתקופה זו בשליטת ממשל וישי ואנשי הגסטאפו, נשלחו הגברים למחנות עבודה. לאחר מספר חודשים הועברנו לאלג'יריה שם נשללה אזרחותנו הצרפתית ונשלחנו למחנה הסגר בלגואט במדבר סהרה שם חיינו בתנאים קשים מנשוא, מחלות ורעב קשה. חייתי עם משפחתי עוד מספר שנים במחנה הסגר אחרי פלישת בנות הברית לאלג'יריה במבצע לפיד, עד לחזרתנו לטריפולי ומשם למרסיי ולארץ בשנת 1947", הוסיף.
ויקטור תייר המשיך: "בצה"ל שירתי בגבעתי כקשר וב-1956 התגייסתי למוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, שם שירתי שנים ארוכות במגוון תפקידי מפתח באגף הטכנולוגי המבצעי. כילד נרדף שואה וחווה על בשרו את הזוועות הנוראיות, עבורי, לשרת במוסד ולתרום לביטחון מדינת ישראל זה הישג אישי ענק וגאווה עצומה להיות חלק ממשפחת המוסד".
ראש המוסד דודי ברנע אמר בתום העדויות: "היום הזה מטלטל את הנשמה. השכל מתקשה להבין והלב מתקשה להאמין מה עבר על בני עמנו, עליכם עדים ועדות יקרים, בימי השואה. הגבורה שלכם התחילה אז, אבל היא נמשכת עד היום. קשה לתאר את תעצומות הנפש ואת אומץ הלב שנדרשו רק כדי להמשיך לחיות.
"האתגרים הביטחוניים עמם אנו מתמודדים, מלמדים, מעבר לכל שיעור אפשרי, שעלינו לבנות את כוחנו ולסמוך רק על עצמנו. יש לנו בעלי ברית רבים, אבל אף אחד לא ילחם במקומנו, זה היה ברור תמיד, היום זה ברור יותר מאי פעם. אנחנו חייבים גופי ביטחון חזקים, צה"ל, שב"כ ומוסד שיאפשרו למדינה שלנו להתקיים בשגשוג ובביטחון", הוסיף ברנע.
