עוד יום

המילואימניק ששם הכול על השולחן: הגאווה, המחסור, הכעס והכאב - "החור בספינה גדל"

המילואימניק ששם הכול על השולחן: הגאווה, הכעס והכאב
כתב כאן חדשות בירושלים ולוחם המילואים חיים גולדיטש מספר על המחסור בציוד, בחיילים ועל מה שמניע אותו לעזוב הכל כל פעם מחדש ולצאת להילחם: "פתאום אתה מבין שאנחנו בסכנה קיומית" | פרק מצולם ומיוחד של הסכת "עוד יום"
מחבר שאול אמסטרדמסקי מחבר שאול אמסטרדמסקי
Getting your Trinity Audio player ready...
חיים גולדיטש
חיים גולדיטש צילום: עוד יום

חיים גולדיטש, כתב כאן חדשות בירושלים, לוחם במילואים מאז 7 באוקטובר. בין סבב לסבב, הוא מעלה את הצורך בלהיאבק על כל חתיכת ציוד וחופשה, המחסור בחיילים שמצריך חשיבה מחוץ לקופסה, הכעס על אלה שהמשיכו הלאה לחופשות בחו"ל והאהבה העצומה למדינה ולאנשיה, שגורמת לו לצאת לעזה ולגבול הצפון כל פעם מחדש.

הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי

"אנחנו מביאים חיילים לסיפוח, אשכרה במודעות בפייסבוק. אנחנו מחפשים בלוח דרושים מי רוצה לבוא ולתת עוד חודש. לוחם מחטיבה אחרת שיושב בבית ולא מתאקלם - בוא איתנו. גייסנו ככה עוד חמישה חיילים בשבוע שעבר". 

במודעות בפייסבוק? 

"מודעות בפייסבוק, בקבוצות סגורות של דרושים למילואים, כן ממש ככה". 

לוחמים? 

"לוחמים. את כל התפקידים מחפשים. יש סיבה למה הדבר הזה קורה, למה הגענו למצב שאנחנו צריכים לגרד אנשים. אני מדבר על חטיבת אלכסנדרוני, שהיא חטיבת דגל מבחינת מוטיבציה. היא מורכבת יחסית מאוכלוסייה מאוד הומוגנית, דתית מאוד, ימנית יחסית. מה קורה בחטיבה שיש הרבה יותר את המורכבות הפוליטית עכשיו, שלא מבינים?"

תאר לי איך זה זולג פנימה. בהתחלה של המלחמה היה נראה שכולם במצ של "ביחד ננצח" וכל המחלוקות נשארו בבית. גם עכשיו?

"יש ויכוחים יותר, לפעמים, פוליטיים. ברור שקשה להבין (את כל הפקודות), יש הרבה דברים שאתה לא מבין. למה אני נכנס לשכונת זיתון אחרי שהיו שבע פשיטות בשכונה ויש לי חברים שנהרגו בה? למה אני עוד פעם חוזר? יש דיונים. אבל בעניין הפוליטי, בכל פעם שהוא עלה, הוא העכיר כל כך את האווירה. אנחנו בלחימה, אין פה הבדלי דם. לפני שבוע וחצי-שבועיים נהרגו לנו שני חברים בפלוגה. אחד אברך, אבא לשניים מישיבת יפו שגדל בעלי שבשומרון, ואחד הבן של אורן סמדג'ה מנתניה, שהוא כאילו בכלל צד אחר לגמרי. זה עולם שונה, כולם ביחד".

בוא נעשה את זה מסודר, איזו יחידה אתה?

"הסשן הנוכחי הוא כרגע חודש, אבל לפני זה השתחררנו רק במארס, היו עוד חמישה חודשים בצפון, עכשיו אנחנו בעזה. אני הצטרפתי במלחמה למילואים של גולני, חטיבת אלכסנדרוני, שמורכבת בעיקר מיוצאי גדוד 51 של גולני. אלה חבר'ה מכל האוכלוסייה, אבל בעיקר מגדודים, גולנצ'יקים של פעם".

בסדיר היית בגולני? 

"בסדיר הייתי בכלל בכפיר. שוחררתי ממילואים חצי שנה לפני המלחמה, כמו עוד רבים וטובים שהצבא פשוט ויתר עליהם. אמרו לי שאני יכול להתנדב במקום אחר אם אני רוצה. התחילה המלחמה, סיקרתי בדרום, הייתי באטרף של שדרות, של העוטף. אחרי חודש וחצי הייתי בהלוויה של מנהל של בית ספר "פלך", שהיה בן 45 אני חושב, ונהרג בעזה. שם נפל לי האסימון שאין מצב שאני אשב בבית עם הכשרת לוחם ומפקד. התחלתי לחפש מקום שימשוך אותי. מצאתי חבר שנמצא בפלוגת מילואים בצפון. הוא אמר לי 'בוא, אבל אתה תאכל חרא'. אמרתי לו 'יאללה, אני לא מסוגל לשבת בבית'. עליתי. תוך כשלושה ימים הייתי כבר בצפון איתם, במשגב עם. אנשים, באמת, מכל הסוגים של האוכלוסייה - עובדי הייטק, אנשים עצמאיים, מהנדסים, מהנדסי בניין". 

כמה זמן היית בצפון? 

"בצפון היינו חמישה חודשים, אני הצטרפתי חודש וחצי פחות, הייתי ארבעה חודשים".

מה היה אחרי אותם ארבעה חודשים שלך בצפון? 

"חוזרים לעבודה, לאזרחות וזה קשוח. האמת שבמקצוע שלנו יש לי פריווילגיה שאין לאנשים אחרים, אני לא יכול לשקוע. בחדשות הכול טס. אבל היה קשה, הרגשתי שאיזה חודש וחצי אני עובד על ריק". 

מה זה אומר? 

"מגלגל קצת, אתה יודע, עושה את מה שצריך, לא מצליח להגדיל ראש. יש איזו תקיעה, השוני".

כי מה? 

"אתה חוזר והעולם לא נראה כמו שעזבת אותו. אתה נכנס לתוך איזו סצנה של מלחמה, כטב"מים שמתפוצצים עלינו, רחפנים, נ"ט שיורים עלינו במטולה בלי הפסקה, מארבים, משקלים, גשם, קור ובוץ. זה כאילו מרחק של נסיעה. אתה חוזר ואנשים בשלהם. בהתחלה, איזה חודשיים, אתה מתרגל ובחודש השלישי - זהו, אתה עולה על הסוס ואתה אומר 'יאללה, אני חוזר לעבוד, אני מתחיל בכל הכוח'. הופ - עוד צו 8". 

פעם שנייה.

"פעם שנייה, והפעם בהתראה של שבוע וחצי, לעזה, כשאנחנו לא חטיבה ששייכת לעזה. מרגישים שזה מוזר, גם היה על זה קצת רעש, כתבות בתקשורת. תוך שבוע וחצי להיכנס לעזה, לחטיבת מילואים שלא נלחמה הרבה שנים. שואלים בחבר'ה אם מישהו מתכוון להגיע או לא. מבינים שאנחנו 90% התייצבות". 

וואלה.

"אבל מה ממש קורה בסשן הזה, בחודש הזה, מאז שאנחנו בעזה, זו תופעה שקצת מראה מה קורה לכוח המילואים. אתה לא רוצה לפגוע בחברים שלך, אז אתה ממשיך לבוא. מצד שני, אשתך בהריון בחודש שמיני-תשיעי ואתה עדיין ממשיך לבוא כי מה... תהיה עם אשתך בלידה ויקרה משהו כשהחבר'ה שלך בעזה? אתה תאכל את עצמך כל החיים. או שחסר להם פק"ליסט בתוך המחלקה, אין מקלע ואתה המקלען, מה תעשה? לא תבוא? הסיטואציות האלה הן מה שתופס את כולם, והם לא יכולים שלא להגיע.

"לאט-לאט, עם הזמן כשעושים מילואים, המשפחות מתפרקות מאחורה. המקצועות מתפרקים, העבודה, הבית, הפרנסה, עצמאים, גרושים - יש מלא דברים שלא נוגעים בהם, שאנשים לא מבינים. אומנם בצפון זה היה פחות בוהק לנו, אבל עכשיו, כשהגענו לעזה, פתאום אתה מבין שאנחנו נמצאים בסכנה קיומית. אנחנו - פה, כאן ועכשיו, תשעה חודשים לתוך המלחמה, מעל 100 אלף מפונים, אנשים שלא יחזרו לבתים שלהם, שהבתים שלהם מפורקים. הצפון הוחרב. אנחנו היינו שם. אתה מסתובב במטולה כאילו אתה מסתובב בדרום לבנון. יש סיבה למה אנחנו לא נכנסים לפעילות עכשיו שם, והסיבה אולי הפחות סקסית ופחות שצה"ל רוצה שנגיד אותה, אבל זה המסוגלות שלנו. המסוגלות שלנו מורכבת גם מכוח המילואים, שהוא מרכיב מאוד משמעותי בצבא".

תסביר למה אתה מתכוון.

"זה אומר שלצה"ל יש כמות אוגדות מסוימת, והאוגדות האלה מורכבות מלוחמי מילואים,שהם אנשים שעוזבים את הבית שלהם, המשפחה ואת הכול - בשביל לעשות, לתרום ולשמור על המדינה. אבל יש גבול כמה אתה יכול למתוח אותם. ככל שהמלחמה מתארכת יותר ויותר, חיילי המילואים נמתחים עוד ועוד ועוד. לטווח הארוך, הם לא יוכלו לעמוד במשימות של ההמשך. הצבא עושה דברים חשובים. הוא מצליח. אבל לא מצליח לגמרי לעמוד במשימות כי יש בעיה. גם ההנהגה לא מכוונת למשימות מדויקות". 

בוא נתחיל לפרק את זה קצת, בסדר? איפה אתם בעזה? 

"אנחנו נמצאים עכשיו במסדרון נצרים". 

אתם תופסים את הציר? 

"יש חטיבה, שתי חטיבות, שחלק מהן תופס את ההגנה, אנחנו עושים את ההתקפה, אנחנו עושים פשיטות". 

אתם יושבים בבסיס על הציר? 

"יושבים ממש במגנן על הציר, שזה כמה בתים מאולתרים עם סוללות חול ואנחנו משפרים אותם לאט-לאט, זה לא בסיס נורמלי. שם אנחנו נחים בין פשיטה לפשיטה. 'פשיטה' זה יכול להיות מבצע של שישה ימים, שמונה ימים, יומיים. האתגרים הם לא בהכרח חום ומשקל, אלא מתח מבצעי, מנטלי".

למה יחידת מילואים עושה את זה? למה לא סדירניקים?

"הסדיר כולו נמצא ברפיח. היה ברפיח עד לא מזמן. עכשיו אוגדה 98 שהיא חלק מהסדיר עברה לרצועה, לסג'עייה כמו ששמענו. אבל הסדיר הוא לא כל הצבא, הוא ממש אחוז מאוד קטן מהצבא. הוא אומנם הכוח המיומן ביותר, והכוח הצעיר ביותר, הרענן עם הציוד הטוב ביותר. אבל צה"ל במלחמה לא בנוי על צבא סדיר. הוא בנוי ל-12, 24, 48 שעות הראשונות, אחרי זה צריך עוד אוגדות מילואים שלמות. ופה טמונה הבעיה - הניתוק של העם מהסכנה הקיומית. כשאנחנו מדברים על זה שאין אנשים זו לא סיסמה. זה אומר שאני נכנס ללחימה עם מחלקה של 13 אנשים, ואני מקבל שעה-שעתיים, לפני הלחימה, עם אנשים חדשים שאני לומד את השמות שלהם באותו רגע ונכנס איתם ללחימה שעתיים אחרי זה".

רגע, שנייה, למה זה המצב? אמרת לי שלמרות שזה צו שני, למרות שההתראה קצרה, יש 90% התייצבות.

"כי מה-90% יש שחיקה. יש לנו נפגעים בכוח. היה לנו אירוע עם נפגעים ש-11 חיילים - שני חיילים נהרגו לנו ו-9 נפצעו. יש אנשים שמטבע העולם נשחקים. תשמע – עצמאי, גרוש בהורות משותפת, שצריך להוציא את הילדים שלו מהבית. מה קורה איתו? מי מוציא לו את הילדים?.

"כשהתחלנו את הקו הזה בעזה היינו 18 במחלקה, וזה הידלדל לאט-לאט. אנשים... זה אשתו ילדה, וזה... כאילו, יש בעיות. הבעיה של השחיקה הזאת - היא בעיה של כולנו. כי השחיקה קורית בשנה אחת לפני שהתחלנו את לבנון. שוב, למי שלא מבין, סליחה שאני אומר על עזה קייטנה, אבל עזה זו קייטנת קיץ ליד לבנון. פה אתה מתמודד עם טווחים של RPG מ-300 מטר, ושם 5.5 ק"מ. והם מבינים את זה, אבל בינתיים הם מורחים כל מיני סיסמאות של: "עוד שבוע", "עוד שבועיים", "עוד חודש", "עוד חודשיים". עכשיו, כולם צריכים להבין את זה: כשהמדינה אומרת את הדבר הזה יכול להיות שזה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית שלה, יכול להיות שזה חלק מלהרגיע את האזרחים, אבל האזרחים צריכים לדעת שבת'אכלס הצבא כרגע לא מוכן להיכנס לעוד מערכה. 

"עכשיו למה אנשים מגיעים לקצה? כי צה"ל לא לומד את משרתי המילואים. הוא יכול ללמוד את משרתי המילואים, להבין מה מחזיק אותנו. אנחנו לא באים להיות מפונקים. אנחנו באים להגן על המדינה. אנחנו יודעים שאנחנו 1.5% בקושי מהאוכלוסייה. אין פה שאלה. אבל אנחנו צריכים גם שיחשבו על מתי מביאים אותנו, איך מתכננים את השנה. אם אני רוצה לנהל איזושהי שגרת חיים ולא להיות הקורבן של המלחמה - מעבר לנפשי ולהקריב את חיי, אני גם רוצה שתישאר לי משפחה מאחור. והכמות חודשים בשנה קלנדרית יוצאת שמונה או תשעה חודשים, מה נשאר לך מהחיים? המחיר נהיה כבד. עכשיו, צריך עוד אנשים. וכשאני אומר "צריך עוד אנשים", לא צריך אנשים רק לתפקידי לוחמה. בתוך צבא, חטיבה שלמה שעובדת, מישהו צריך להכניס לה אוכל, מים, מדים, דלק, חימושים, חומר נפץ". 

בתחילת המלחמה גם שם הייתה התגייסות מטורפת. 

"הייתה התגייסות, אבל אנחנו רואים לאט-לאט שדווקא בנושא הזה יש דילול ויש חוסר. והחוסר הזה משפיע על הפעילות, על ההתקפה, על הלחימה". 

כי מה, כי לא נכנס ציוד? 

"כי חסר נהג 9D אז אין פעילות. אם אין לי מספיק נהגים להאמרים לשיירות, אני בבעיה, וזה משפיע אוטומט עלינו, כי אנשים פחות יצאו הביתה. לאט-לאט כל המעגל הזה שובר את המוטיבציה של החיילים. למה? כי אומרים, תשמע אני בא, נותן את החיים שלי, נותן את הנשמה שלי, למה שהצבא יתנהג אליי ככה? אין שום סיבה בעולם". 

וכשאתם מעלים את זה למעלה? 

"כשאתה מעלה למעלה, לצערנו אתה נתקע באיזו חומה. מי שמנהל את אנשי המילואים בסוף זה אנשי קבע, הם בעבודה שלהם. הם לא מבינים מה זה אומר לעזוב הכול. הם אומרים לך 'מה, גם אני פה חודשיים'. אתה פה אבל זה המקצוע שלך, אתה פה זו העבודה שלך, אתה מקבל משכורת, אתה לא נתקעת בעבודה, לא כולם עקפו אותך מהצד בקידום. הפרויקטים שרצית לצמוח, העסק שבדיוק בנית והוא קרס. לא המשפחה, לא אשתך, לא גירושין, לא הפלות, לא... דברים שקורים לנו ביום-יום במחלקה, לאנשים. הסכנה הקיומית שאנחנו חשים אותה, זה משהו שבעיקר נפל לי האסימון בשבוע האחרון. אתה חוזר מעזה, הופ, אתה על הכביש בדרך הביתה".

40 דקות.

"רשמתי על האוטו באבק 'חזרתי הרגע מעזה, סבלנות, אל תצפרו לי'. כי אתה נמצא שם כל כך הרבה פעמים בסיטואציות בקצה - של כעס, של עצבים, של מתח, של חוסר הבנה, שדוחקים אותך לפינה, ואתה יוצא החוצה ופתאום 'שנייה, צריך לחזור כמו בן אדם נורמלי, לא באזור לחימה'. להירגע ולא להתעצבן על מישהו בכביש. אז אני אמרתי 'שנייה, לוקח לי זמן, אני אסע בשקט שלי, אתם תעברו אותי מהצד'. זה עשה את שלו, באמת לא צפרו לי. הפער הנוסף שהרגשתי זה שאתה מגיע, ואנשים פשוט בשלהם. אמרנו שצריך לשמור על השגרה, וכאילו לנהל שגרת חיים, ולנהל שגרה עם המלחמה, אבל יש מצב שהניהול שגרה הזה הוא מה שמשפיע על התארכות המלחמה?".

תסביר.

"אתה שוכח שיש מלחמה. אנשים כבר עסוקים ברודוס, ביוון, ומה יותר זול? ואם אני אמצא חופשה, ו-90 אלף אנשים בנתב"ג. אני רוצה שאנשים יהיו בחופש, אבל אולי יש מצב שזה מה שמשפיע על זה שהמלחמה לא נגמרת? אתה יודע מה הנזק הכלכלי של זה, הנפשי, הנזק של האנשים שלא יחזרו לעצמם בחיים כי אין להם בתים, אין להם כלום. בצפון אנחנו לא נכנסים ללחימה, כל יום ויום שזה קורה, זו סכנה קיומית פרופר. אתה לא יכול לנסוע באחוז מאוד גדול מהשטח שלך. בשביל זה צריך אנשים, צריך את החרדים, צריך את האנשים ששירתו במילואים כל החיים שלהם ועזבו כי החליטו שנוח להם. יש איזו תופעה, מה זה תופעה, תנועה כללית של העם שלנו שנהיה מרוכז בעצמו. אולי הערכים של ציונות ושל מעורבות פתאום הם זזו כי, לא יודע, כי החברה המודרנית היא מתמקדת יותר ב'אני', הכיס שלי, הנוחות והחיים האישיים שלי וכמה הם טובים. אבל אולי זו ההתעוררות שלנו. אי אפשר לחיות פה ככה".

או שאנשים קפצו ב-7/8 באוקטובר, היו 100-150 ימים במילואים, ציפו שזה יעשה את העבודה, וההנהגה תחתור ותגיע לאנשהו. וואלה שמונה, תשעה, עשרה, 12 חודשים, גדול עליהם, לא יכולים.

"אבל מה זה 'גדול עלינו'? לא הבנתי. יש חור בספינה, המים ממשיכים לעלות. 'גדול עליי, סבבה, אני אשים שתי אצבעות ו... טוב אחי, הורדתי' והמים יציפו? המים יציפו, אין פה שאלה. זה שהחרדים ממשיכים לחיות את החיים שלהם בשגרה זה פשוט להתעלם מהחור בספינה. זה שאנשים אחרים במדינה חושבים, סלח לי, על לטוס או להגר לחו"ל - וואלה, אני מבין אותם, כואב לי עליהם, אבל הם יחזרו לפה עם זנב בין הרגליים בעוד חצי שנה. הם יחזרו לפה ומה יקרה?

"זו הספינה שלנו, לא משנה איך שתרצו להסתכל על זה, יש חור בספינה והחור רק גדל וגדל, אם לא נעצור אותו ביחד, ואם לא נזיז את הפוליטיקה הצידה ואת כל מה שלא מעניין. לכולם יש טיעונים צודקים. אין אחד שלא שמעתי אצלו טיעון צודק, באמת, מכל הצדדים. אבל יש סיבה למה צריך לעזוב הכול עכשיו ולרכז מאמץ על הדבר הביטחוני הזה. כי אם לא, לא יהיה פה על מה לריב בכלל". 

נשמע שזה ממש בהגדרה של מלחמת התשה. 

"אני לא חושב שמישהו שם התכוון שזה יהיה כזה ארוך". 

מה זה "שם"? 

"חמאס, חיזבאללה, מי שתכנן את ההתחלה של האירוע". 

לטובת מי זה משחק? 

"מסתבר שבסוף לטובתם. כי השחיקה של החברה הישראלית לאט-לאט גוברת, אתה רואה את זה ברחובות. אני שומע את החברים הקרובים שלי איך הם מדברים אחד על השני, כאילו על דעות אחרות. הכול נהיה על 200%. זה כאילו אתה מרגיש כל פעם שהקצה מתרחק. אנחנו צריכים להתאפס, לעצור, להגיד מה אנחנו רוצים פה, מה המכנה המשותף של האנשים פה במדינה הזאת. לא יודע, סבא שלי וסבתא שלי באו לפה מכל מיני תפוצות רק בשביל שיהיה להם מקום לדרוך, שאף אחד לא ישמיד אותם. זה נשאר עדיין אותו דבר, זה עדיין רלוונטי".

כמה ימים אתה בבית עכשיו?

"עכשיו ספציפית אני ארבעה ימים".

למה באת?

"יצאתי בהתחלה כי הייתי חולה, לא הרגשתי טוב, ועכשיו הצטרפתי ליציאה של המחלקה שלי וביום שלישי אנחנו חוזרים ללחימה". 

ועד מתי הצו? אתם יודעים? 

"עד תחילת אוגוסט. היינו אומרים להיות עוד חודש וחצי בצפון. על זה כבר הקצינים של החטיבה שמו סטופ למח"ט ואמרו לו 'שומע, יש גבול' וצה"ל מצא סידור. זה חלק מהדבר שגם הכי כואב במילואים, זה שאתה מבין שאתה צריך להיות ערס גם בתוך הצבא. למרות שאתה בא כאחוז וחצי, אם אתה רוצה משהו אתה צריך לשבור כלים, אתה צריך לאיים". 

תן לי דוגמה. 

"אתה צריך ציוד כלשהו, שקיות עירוי - אין. כמה עולה תמיסה של מים ומלח? חמישה שקלים. יש מחסור. אז אם התאג"ד אצלנו, מי שאחראי על הרפואה, לא יהפוך את השולחן ויצעק, לא יהיה. אם לא תצעק, אם לא תגיד 'בלי 9D אני לא עובד', לא יהיה 9D. אם לא תגיד שבלי רחפן לבדוק שבית לא ממולכד, שאם אין לי שני רחפנים למחלקה אני לא זז - לא יהיה. ואם תצעק הופ, יש".

אמרת שאתם מסיימים בסוף החודש, לא עולים כרגע לצפון. 

"לא, אבל לא יודעים כרגע מתי הצו הבא. אם צה"ל ימשיך בהתנהלות הזו, לא יהיה כוח מילואים".

כי פשוט יפסיקו לבוא מפעם לפעם ומסבב לסבב?

"כי אנשים שמ-7 באוקטובר במילואים ברצף, אומרים 'וואלה תשמע, לא מוכן יותר. למה אני השטיח של המדינה? אני מוכן לתת, אני מוכן הכול, אבל אני לא יכול לבד. זו רק שנה מתוך כנראה שלוש או אולי יותר, מי יודע. אתה מכיר מישהו שמסוגל לעזוב את המשפחה שלו, את העבודה שלו עכשיו שלוש שנים? כמות האנשים שאמרו לי 'אני צריך להחליף עבודה'. אז לא פיטרו אותם כי יש חוק, אבל בשנייה שהם יחזרו, זה יהיה טאטוא מאוד מהיר. זה על השולחן. המחיר כבר יש מצב שהוא לא ניתן להחזיר עכשיו, השאלה היא לפחות איך תשמור עליי להמשך, כדי שיהיה פה כוח מילואים". 

אם היית צריך להעביר מסר, לאנשים שצופים בנו עכשיו? 

"המסר היחיד זה שתבינו שאנחנו בסכנה קיומית, תקומו על הרגליים, כל בן אדם עד גיל 45, 50, שמסוגל לתת, שיקום ויחפש מה הוא יכול לתת. באוקראינה לפני שנה וחצי-שנתיים, הייתה מלחמה, היה איסור עיכוב יציאה מהארץ. אני חושב שאם אני במלחמה קיומית ואני נותן את החיים שלי ואני מקריב כל כך הרבה, אני מצפה שכל המדינה הזאת תתנהל ככה. כולם, חובת גיוס. שייצאו שוטרים צבאיים ויאספו אנשים מהבתים. זה קרה במלחמת יום כיפור, למה עכשיו זה לא קורה? מה עכשיו זה הפראיירים יעשו? "

וזה לוקח אותי לשאלה האחרונה, אם היית צריך להעביר מסר להנהגה?

"תתעוררו כי אתם לא רואים מה קורה למטה. אני לא חושב שמישהו בקבינט המדיני ביטחוני יושב וחושב בכלל מה ההשלכות של זה שהוא משנה את תוכנית רפיח ומזיז אותה לעוד שבועיים, מה זה עושה לכוח המילואים? מה זה אומר על השחיקה בכוח אדם? מה זה אומר שאנשים מפסידים את כל הלימודים האקדמיים שלהם? איך נותנים להם קייטנות קיץ? תחשוב מה עובר אדם שיש לו ילדים עכשיו, והוא גם צריך לשלם עוד קייטנה, הוא לא יכול. זה פסיכי יולי-אוגוסט בלי קשר להיות אבא, מה עכשיו עושים?

"ההנהגה צריכה להיות מחוברת לשטח, לדעת מה קורה, מה הדופק, מה המשמעות של ההחלטות, מה המשמעות של אי קבלת ההחלטות, כי זה הדבר הכי חמור. אי קבלת החלטות ברצועת עזה, אי קבלת ההחלטות כלפי הצפון, זו השלכה ישירה עלינו - על משרתי המילואים, וכמובן על שאר האזרחים שזה הרבה יותר חמור. אנחנו רק באים לשמור עליהם, הם מנותקים מהבית שלהם".

הפופולריים