שר העלייה והקליטה אופיר סופר, סיפר הבוקר (ראשון) בדמעות בריאיון ל"קלמן-ליברמן" בכאן רשת ב, על הפוסט טראומה, ממנה סובל מאז שירותו הצבאי.
האזינו לריאיון המלא | כאן רשת ב
ניצני הסימפטומים לפוסט טראומה החלו לצוץ אצלו בעקבות פעילות מבצעית בלבנון, אותה הוביל השר בשנת 1996. "לקח לי זמן להבין את זה. הגעתי לקו בלבנון, הוצאתי פעילות מבצעית, זה היה לא פשוט. שם התחלתי לשאול את עצמי את השאלות".
"אתה מנסה לכאוב את מה שלא הצלחת, וחברים שלך כן"
"המ"פ שאל אותי שאלות על הפעילות, אבל אני הבנתי מה המשמעות האחרת של מה שקרה. קרב הראשון, באירועי 96, חילצנו שם פצועים מקבר יוסף באמצע הלילה.. אני חושב שלמחרת או 48 שעות אחר כך הרגשתי שאני חייב לשתף בזה את המג"ד. אתה שואל את עצמך 'האם זה מוסרי? זה נורמלי?', לא היה עם מי לחלוק, כי התפיסה היא 'צנחנים קשוחים', והמפקדים בכלל, מבחינתם זה כמו חולשה", שיתף.
"אני לא חלש. התפקוד שלי אז היה פרפקט, קיבלתי צל"ש. אבל אתה כל הזמן חרד מהאירוע המבצעי הבא. במבצע אחר, שאלתי את עצמי 'האם מרגישים עליי'?, אני חושב שכולם עובדים על טורים של 4-5 ואתה על 8-9. כשאתה עובד ככה אתה גם מרגיש את זה פיזית. הסימפוטמים של פוסט טראומה הם לא רק במחשבות, אלא גם בפיזיקה. זה מגיע לעוררות יתר, אתה בחזרתיות מטורפת, אתה כל הזמן חוזר על האירוע. אתה נהנה להתייסר מהאירוע. אתה חוזר לאירועים, המראות, לרגעים ספציפיים.. אתה מנסה לכאוב את מה שאתה לא הצלחת לכאוב וחברים שלך כן. אנשים מהקרב הזה לא חזרו".
כנשאל האם האירועים השפיעו על תפקודו גם בבית, הוא השיב בדמעות: "אני חושב שבבית זה הכי קשה כי אתה לא אבא, אתה לא בעל, אתה לא הרבה דברים".
"חושש מהרגע שנשאל את עצמינו 'מה הולך כאן'"
כשנתיים למלחמה, והשר סופר חושש מהפצעים שתותיר בקרב אלו שהיו שותפים לה. "אני רואה מה אגף השיקום עושה היום, אני שואל את עצמי איך היינו מעבירים את המלחמה הזו בלי השיפורים שנעשו. ועדיין, יש לנו המון מה לעשות. זה נכון שמטפלים, אבל יהיה פה רגע שנתפוס את הראש ונשאל את עצמינו 'מה הולך כאן'. אנחנו עדיין לא עומדים בקצב".
"לי היום הרבה יותר קל לדבר על זה", שיתף, "אבל כל הבוקר התהפכה לי הבטן כי ידעתי שאני צריך לדבר על זה.. בסוף, עדיין, אחרי כמעט 30 שנה, זה עדיין קשה".
ההתמודדות של סופר מלווה אותו גם בפעילותו הציבורית, כך הוא מספר: "היה ברור שאני צריך לעשות משימה של תיקון ולא דבר אחר. הקמתי את הוועדה לטיפול בנפגעי פוסט טראומה והייתי צריך הרבה אומץ כדי לשים את העניין האישי על השולחן. זה היה הרבה בזכות הצוות שלי שחשבו שזה נכון. האירוע של איציק סעידיאן תפס אותנו שמונה חודשים אחרי תחילת פעילות הוועדה. הרבה דברים בשיח הציבורי אז קיבלו ביטוי תקציבי".
בחלוף הזמן, השר למד לחיות לצד הפוסט טראומה. "לומדים לחיות עם זה, לומדים להכניס את זה לפרופורציות הנכונות. גם הסביבה הקרובה לומדת לעבוד עם זה. אני משתתף בלוויות ובניחומי אבלים ונפגש עם משפחות חטופים. לפגוש פצועים זה משהו שנותן לי המון כוח יחסית, אני שואב משם אופטימיות".
באשר למונולוג של אודי כגן, בו גולל את החוויה האישית שלו, אמר: "זה עצבן אותי כי אתה רוצה להיות אחרי.. בסוף, אנחנו כל החיים חיים עם זה, כמו שהוא אמר 'זה גדל בחושך', אבל מצד שני אתה רוצה להשתחרר מזה כבר. אנחנו רוצים שאותם אנשים יקבלו אדם טוב, בעל טוב".
